זאת אני פרק 11
ערן.
למה הוא מחפש אותי ? הוא יודע שיש לי חבר.. התלבטתי קשות אם לענות, ובסוף עניתי. הרי הוא לא יתחיל איתי, ויש לי התירוץ שיש לי חבר.
'ערן?'
'טוב שנזכרת לענות !' הוא אמר וצחקנו.
'מה .. רצית משהו ?'
'האמת שכן.. '
הייתה שתיקה קצרה.
'נו ?'
'אממ.. התקשרתי לגבי השיעורים במתמטיקה .. לא הייתי בשיעור , לא יודע אם שמת לב..'
שמתי לב, אמרתי לעצמי. ' לא , האמת שלא ממש..' היה לי ברור שזה לא המניע שלו להתקשר, הוא רצה לדעת אם שמתי לב אליו.. וכן, שמתי לב…
'אה..' הוא אמר וטיפת אכזבה נשמעה מקולו.
'אוקיי, אז אני אחפש שניה אם יש לי מחברת.. ' בשעה שבדקתי הייתה שתיקה קצרה 'למה לא שאלת את רוני ? או חבר אחר שלך ?'
הוא שתק לרגע ' את יודעת איך זה .. עדיף להשלים מבנות.. יותר מסודר וברור.. '
אמרתי לו את השיעורים ונפרדתי ממנו וניתקתי את השיחה. מצב הרוח שלי היה נוראי ופשוט נרדמתי על המיטה.
השעון המעורר המעצבן העיר אותי בשעה שש וחצי. התארגנתי והתלבשתי , ארגנתי את התיק שלא הספקתי לארגן בערב, וירדתי ללמטה בגרם המדרגות המפואר. עוזרת הבית בירכה אותי בבוקר טוב ולינוי יצאה אחריי וירדה גם היא אל עבר המטבח הגדול והיפה. למרבה ההפתעה מי שבישלה לא הייתה אומנת הבית, אלא אורלי, האמא המאמצת שלי, אמה של לינוי. משה ישב על האי הגדול וקרא עיתון "בוקר טוב לשתי הבנות היפות ביותר !" הוא אמר ואורלי כחכחה בגרונה "מה אתה רומז ?"
"את לא אחת מהבנות היפות ביותר, את האישה היפה ביותר! " הוא אמר וריצה אותה. צחקקנו כולנו.
אכלנו בהנאה את כל האוכל הטעים, ללא ספק אורלי מבשלת מצוין.
לקחנו את התיקים בדרכנו החוצה ואז משה קיבל התראה בטלפון.
"אוי ואבוי.." מלמל
תגובות (0)