ילדי שמנת?-פרק 7

לאחר שאלירן עזב את המקום,חזרתי לעיסוקיי הרגילים,שזאת אומרת שחזרתי לשירים שלי.
לפתע ראיתי קבוצה ממש גדולה של בנות הבאות לכיווני.
התפללתי בכל ליבי שהם לא יגיעו אליי אבל תפילותיי היו לשווא,הם כולם באו והתיישבו לידי קרוב אליי אפילו יותר מידי,כל הבנות של השכבה ישבו שם למעט שתיים,אנה וארין.
חיפשתי אותם טוב בין הפרצופים הרבים אבל לא מצאתי אותם.
מעניין היכן הם עכשיו,זה נורא מוזר אבל דווקא אליהם חשתי חיבור,אני לא יודעת למה,אולי בגלל שהם לא מתנהגות כמו כולם.
טוב הגיעה הזמן להתחיל בהצגה,בלעתי אנחה אשר הייתי בפי,הורדתי את האוזניותמאוזניי וחייכתי חיוך גדול.
"בנות טוב שבאתם, היה נורא שקט כאן בלעדיכם, למה לא באתם לפניי?"שאלתי אותם אומרת בדיוק את המילים שאני יודעת שהם רוצות לשמוע.
ליבי חייכה ברשעות מעשית ואמרה:"לא רצינו להפריע לך, את יודעת"
עינייה נצצו כמו שהם נוצצות תמיד שהיא מוצאת רכילות חדשה.
"להפריע?"שאלתי והכנתי את עצמי לתשובה.
"כן להפריע,את יודעת הרי היית בעצומה של שיחה עם אלירן."אמרה אביגל:"ועם כבר מדברים על זה,אז תגידי מה קורה ביניכם כבר פעם שלישית שאנחנו מוצאות אתכם כאן לבד נסתרים מכל עין אדם."
לקח לי שנייה לעקל את דבריה ואז אמרתי בהבנה עם האמת:"אתם חושבות שאנחנו חברים?"שאלתי אותם בכעס.
הם הינהנו.
זהו נמאס לי מזה,מה אכפת להם עם אנחנו חברים אוו לא,מה זה עניינם בכלל.
"לא אנחנו לא,"צעקתי עליהם:"וגם עם כן מה זה עניינכם לכל הרוחות,קודם וולטר עכשיו אלירן,מה קרה אז עכשיו אסור לי לדבר עם בנים בלי שיישאלו אותי את השאלות המגרות האלה.
תגידו לי אני שאלתי אותך אביגל מה עשית היום בצד עם אית'ן?"שאלתי והסתכלתי על פניה היא התחילה להסמיק.
המשכתי לדבר מבלי לשמוע את תשובתה:"לא נכון כי זה לא מעניין אותי יש לי חיים משל עצמי,בעיות משל עצמי,אני לא צריכה להתערב בחיים של אנשים אחרים,כי זה לא ענייני מה הם עושים ומה לא."הסתכלתי עליהם הם נראוו המומות מהתפרצותי.
עצביי נרגעו,אבל עדיין הרגשתי שאני לא יכולה לשבת לידם.
רכנתי לקחת את הדברים שלי,וקמתי.
עברתי כשתיי מדרגות ואז הסתובבתי אליהם ואמרתי:"ביום תבינו מה אמרתי עכשיו שתלמדו את הלקח אני אשמח לדבר איתכם על המון דברים רק לא על החיים האיישיים שלי ושל אנשים אחרים,מובן?"שאלתי אותם
והם הינהנו קצרות.
הסתלקתי מהמקום אל הכיתה.
כשהגעתי לכיתה כבר היה צלצול שגאל אותי מעוד שיחה מטופשת עם הבנות כשהם הגיעו.
המוררה נגיעה לכיתה אחריי חמש דקות והתחלתי ללמד.
ארין הגיעה לכיתה לאחר עשר דקות ונוזפה קשות בידיי המורה.
לאחר שהמורה סיימה לנזוף בא היא התיישבה ליידי ושמה את ספרייה על השולחן.
ושמה את ידייה מתחת לשולחן כאשר היינו צריכים להתחיל לעתיק.
הסתכלתי על ידייה מפרקי ידייה היו מלאים בדם קרוש.
כנראה שמתי את עיניי יותר מדיי מן על ידייה בגלל שארין קלטה את כיוון מבטי והסתירה את ידייה במהירות מתחת לשולחן.
התחלתי לבצוע את פי כדי לדבר אבל סגרתי אותו במהירות,כמו שאמרתי אני לא מתערבת בחיים של אחרים ואני גם לא התערבלמרות שיש כמה פעמים שאני מפרה את הכלל הזה שלי
אבל עכשיו לא יכולתי לדבר איתה ארין נראתה כל כך נסערת שהעדפתי לדחות את השיחה לפעם אחרת.
משכתי בכתפיי והמשכתי להעתיק.
פתאום ראיתי פתק על שולחני.
הסתכלתי על המורה היא הייתה עסוקה בלכתוב על הלוח.
לקחתי את הפתק ופתחתי אותו מתחת לשולחן.
בפתק היה כתוב:
"כל הכבוד,על האומץ שהשגת.
שלך א'"
כבר היה ברור מי זה הסתובבתי לכיוונו.
וראיתי אותו מחייך אליי חיוך גדול.
חייכתי לו חיוך קטן והסתובתי בחזרה למקומי.