ציידת-פרק 41; ג'סיקה הארפר.

"נקמתי תשוב. העולם כולו ירגיש את זעמי. ואת ציידת, יותר מכול תסבלי, אשמרך בחיים בכדאי שתוכלי לראות את אהובייך מתים סביבך. ואת, תהיה לבד. לנצח נצחים."

התעוררתי בבהלה שטופת זיעה קרה מין הקול המצמרר בחלומי.
זה אותו מקום. אותו יער.
אותו ערפל כבד.
אותו יללת זאבים ברקע.
אותו קול מפחיד שלא מניח לי לישון.
קמתי ממיטתי והתעטפתי בשמיכתי. יצאתי אל האוויר הקר.
מיד הרגשתי איך הירח נותן לי כוח.
ג'ב ישב שם מלכך ענף בלשונות האש המרקדות. התיישבתי לידו על בול העץ ליד המדורה החמה. "אתה לא הייתה אמור להעיר את טיילור?"
"ואת לא היית אמורה לישון?"
הרגשתי איך כוחי נשאב מימני בכוח מין הזיכרון המצמרר. השפלתי את כתפיי, "לא יכולה." אמרתי בקול שבור. ובמוחי עלתה השורה האחרונה בחלום: 'אשמרך בחיים בכדאי שתוכלי לראות את אהובייך מתים סביבך. ואת, תהיה לבד. לנצח נצחים.'
ג'ב כרך את ידו סביב כתפיי ואימץ אותי אליו. בדרך כלל אני תמיד נרתעת ממגע, אבל לא ממנו. דמעות עלו בעייני, הוא כול-כך הזכיר לי את אבי. "אל תדאגי," נחם אותי, "הכול יהיה בסדר."
הוא לא מבין. חשבתי בייאוש.
"אז…" אמרתי ומושכת באפי, "איפה אתה גר?"
"אני? במישיגן."
"וואו, עד לכאן הגעתה?"
ג'ב משך בכתפיו, "אני אוהב את המקום, הוא כמו בית שני בשבילי."
"יש לך אישה?" "כן," והבעה חמימה הופיע על פניו, "גרייס, ויש לנו תינוקת יפיפייה-שמה מגי, היא בת שנתיים וכבר הולכת על הרגליים." עיניו הוצפו בזיכרונות מאושרים וחיוך רחב הופיעה על שפתיו.
טוב, לפחות מישהו מאושר פה. חשבתי ממורמרת.
"אם אתה כול-כך מאושר ויש לך לאיפה לחזור ויש לך אנשים שתחזור אליהם…למה באתה?"
"כי אתם המשפחה שלי."
"הא?" שאלתי מבולבלת. הכרנו רק עכשיו את הבו-אדם והוא כבר מחשיב אותנו למשפחה.
"לא משנה מאיפה באנו, כולנו משפחה אחת גדולה עם היסטוריה ארוכה ועקובת דם-
אבל עדיין משפחה."
"הממ…מעולם לא חשבתי על זה כך."
"אף-אחד לא חשב."
"אז זה אומר שאנחנו בני-דודים?"
"כן…אפשר לומר…רחוקים, רחוקים, רחוקים, רחוקים, רחוקים-" "כן, הבנו: *מאוד* רחוקים." קיצרתי את דבריו. הייתי מאושרת מין הידיעה שיש לי משפחה, ולא סתם משפחה-
משפחה מאוווד מתוסבכת.
כשאני אחזור אני-… ופתאום קדרו פניי, *עם* אני אחזור. חשבתי בעצב.
הרי חייב ששלושה מאיתנו ימות. כול-כך קיוויתי בשביל ג'ב שזה לא הוא, יש לו משפחה אוהבת ומאושרת, אני לא רוצה לקחת את זה מימנו, ויש לו עוד לראות את המחנה, למה לעזאזל נתתי לו להצטרף?!?!
"טוב, אני חושב שכדאי שתחזרי לישון," אמר ל ג'ב.
"למה? אני ממש לא עייפה…" ופיהקתי פיהוק אדיר, "טוב, אולי קצת." הודיתי.
נכנסתי לתוך האוהל ושכבתי במיטה וישנתי שינה עמוקה,
נטולת חלומות.

המשך יבואו….