להתמודד עם זה

היא אומרת שקוראים לה מדלן. היא אומרת שאני מכירה אותה. "את שוב שחכת…" היא מלמלת לעצמה אך אני שומעת אותה. אני לא מכירה אותה, באמת, או שכן? כמה אנשים באו בשבוע שעבר וטענו בדיוק כמוה, או שזה היה לפני שבועיים?
היא אומרת שאני אחותה, אבל אני לא יודעת על מה היא מדברת. האישה בלבן ומגיעה ואומרת לה שהיא צריכה לצאת החוצה, שאני צריכה לאכול. אני מודה לה בלבי על שלקחה את האישה מחדרי. משום מה יש לי תחושה שאני לא רוצה להתקרב אליה.
"אנדי, את צריכה לאכול," האישה בלבן פונה אליי. "את לא רוצה שהאנרגיה בגוף שלך תרד ואנחנו נאלץ להזריק לך שוב נכון?" אני מהנהנת כדי לומר לה לא, אבל בעצם, על מה אני צריכה להגיד לא? עיוות קל עובר על פניי ואני רואה את האישה שעומדת בחדרי מדברת אל משהו שהיא מחזיקה בידה. מה היא אומרת?
הדלת נפתחת ועוד אנשים נכנסים פנימה. "אנדי, את מזהה אותי?" מישהו פונה אליי. היא מסובבת את ראשי לעברו. הוא מחייך בנועם ואני רואה שהחיוך שלו אמיתי. היא מחייכת חזרה. "לא, אבל אתה נחמד. מי אתה?" הוא צוחק בשקט וכשהוא עושה זאת עיניו מצטמצמות וידו מסתירה מעט את פיו. חבל, אני לא רואה את חיוך שלו עכשיו. "אני אדם, את אנדי. את מכירה אותי. למדנו ביחד, גדלנו, את גרה אית-"
"מזה למדנו?" אני שואלת בסקרנות. זו מילה מעניינת. למדנו.
"זה מלשון ללמוד. יושבים בחדר שנקרא "כיתה" ומקשיבים למורה שמדבר על כל מיני דברים שונים." הוא מסביר.
"זה נשמע כיף…" אני מהרהרת בדבריו. "אולי תישאר אדם? תספר לי עוד דברים כמו הלמדנו." הוא מתיישב על המיטה שאני שוכבת בה ואני רואה ששאר האנשים בנמצאים בחדר מתחילים לצאת בשקט. אולי הם לא אוהבים ללמוד דברים.
"אחותך היתה פה מקודם, דיברת איתה?" תחושת בלבול חולפת בי. "אחותי? מי זאת אחותי?"
"קוראים לה מדלן, היא הביאה אותך לכאן. את יודעת כמה זמן את כאן?" אני מנענעת את ראשי לסירוב. "חודש, לא הרבה נכון? את רוצה לצאת?" אני מהססת. חודש באמת לא נשמע הרבה, אבל לצאת? ומה הם לא היו אנשים נחמדים כמו אדם שם בחוץ? אני מתחילה לסרב אך הוא שולח את ידו קדימה ואוחז בידי. היא חמימה, כמה נעים. "אני אשאר איתך, אני מבטיח. אנחנו נלך לבית שלנו, ואני אכין לך את כל מה שאת אוהבת לאכול. אני אטפל בך, את רק צריכה להגיד לאחות כאן שאת מסכימה." אמר והצביע על האישה שישבה ליד החלון. בכלל לא ראיתי שיש עוד מישהו בחדר.
"אבל מה עם אחותי? אנחנו נראה גם אותה?"
"בוודאי, את אפילו יכולה לדבר איתה עכשיו." הדלת נפתחת ואישה נכנסת פנימה.
"אני מדלן, את מכירה אותי. אני אחותך." המילים שלה, הקול. משום מה יש בי תחושה כאילו אני מכירה אותה, אבל אני לא יודעת מאיפה. "את רוצה ללכת עם אדם הביתה?" היא שואלת.
"אדם?" אני משיבה, אך קולי מדמה את תושבתי לשאלה. האחות שבצד נאנחת. "זה נמשך כך כבר כל היום. אתם מנהלים את אותה שיחה כבר חמש פעמים. אני מצטערת, אבל כל עוד היא לא אמרה כן אני לא יכולה לאשר את המכתב שחרור שלה. שעת הביקור נגמרה, אתם יכולים לחזור מחר ולנסות שוב." אני לא יודעת על מה היא מדברת, אבל נראה שמדלן ואדם כן. הם מביטים בי בעצב ופתאום דחף חזק עולה בי. אני לא רוצה שהאיש הנחמד עזוב.
"היי היי למה את בוכה?" הוא ניגש אליי ומנגב עם ידיו את לחיי. "למה הדמעות?" דמעות, כך הוא קורא לזה. שם כה יפה לדבר כה עצוב. "כי האחות אמרה לכם ללכת, ואני לא רוצה שתלך."
"אז בואי איתי," אני מחזיקה בידו והוא מוביל אותי אחריו אל מחוץ לחדר. האחות חוזרת כעבור כמה דקות ומושיטה לאדם פיסת נייר מהודקת. הוא מודה לה ואנחנו מתחילים להתקדם לעבר היציאה. בינתיים אני מנצלת את הזמן שלנו כדי לשאול אותו עוד שאלות. "למה היית פה? מה זה המקום הזה?" הוא אומר שאנחנו נמצאים ב"בית חולים" ושאני כאן כי אני שוכחת דברים. לפעמים.
"לפעמים?" אני שמה לב שקולי פתאום קליל וילדותי. זה מצחיק.
"טוב, אולי לא רק לפעמים, אבל אני אעזור לך לזכור את מה שאת צריכה לזכור. אני פשוט לא רוצה שתהיי עוד במקום הזה." קולו עצוב והוא מביט ברצפה. זה בגללי?
אני לא יודעת למה, אבל אני מושיטה את ידי לעבר פניו כך שמבטנו מצטלבים. אני מצמידה את פי אל פיו ותחושה עדינה חולפת בגופי. מהיר ופתאומי. "סליחה…" אני מלמלת לעברו. "אני לא יודעת למה עשיתי את זה." הוא מלטף את שערי בעדינות, עדיין מופתע. המבט בעיניים שלו אומר שהוא דווקא לא מצטער שזה קרה, ושהוא אהב את זה. "תמיד ידעתי שאת זוכרת אותי. משהו בך תמיד יזכור אותי. אנחנו פשוט נצטרך להתמודד עם זה." הוא פותח את הדלת של בית החולים ומוביל אותי אל המכונית. אל הבית.