מציאות חיים- פרק 10

במשך השעה הבאה הסתובבנו בעיר, הלכנו והלכנו. לא ידענו לאן אנחנו הולכים, פשוט רצינו קצת להזיז את הגוף, ללכת בלי לדעת לאן. ידעתי שאני צריכה לנטוש בקרוב, כי יש לי תוכניות שאני לא יכולה להזיז, אבל הייתי חייבת למשוך את הפגישה עד לרגע האחרון. אפילו לא היה אכפת לי לאחר למקום שאני צריכה להגיע אליו, העיקר להיות איתו כמה שיותר. היה לי חשוב לנצל את הפגישה הזו, שהרי מי יודע מתי הפעם הבאה שניפגש, ומי יודע אם יהיה לו זמן בכלל שבוע הבא, או שהוא יהיה תקוע אצל אבא שלו ופשוט לא יהיה לו זמן.
"איך זה שנשארת לבד עד היום?" הוא שאל אותי. על מערכות יחסים קודמות אנחנו בזמן הזה סירבנו לדבר. לא רצינו להסתכל על העבר. חוץ מזה, ידעתי שלו אין מה לספר. כשהיה לו רגע, הוא סיפר לי אז, בפגישה הראשונה, שמבחינתו כלום לא קרה. אני הראשונה שהוא יוצא איתה, והוא לא באמת יודע מה זה. לא היו לו קשרים בעבר. הרגשתי בזרות הקשר הזה אצלו, הרגשתי שהכל חדש לו ושהוא פשוט לא מבין, לא יודע מה אני רוצה, אבל הולך איתי ביחד, לא נותן לי ללכת שלושה צעדים לפניו. הרגשתי שהוא נותן לי להוביל את הקשר הזה כי הוא הרבה פחות אקטיבי ממני, ולי הרבה יותר חשוב לקדם את כל זה. משום מה זה לא הפריע לי, אני בנאדם של שליטה.
"היו לי כל מיני התחלות של קשרים במשך השנה" אמרתי לו, "אבל שום דבר לא באמת הלך. נכון לעכשיו, יש אולי קשר אחד שעדיין מחזיק, אבל זה מקרתע. הקשרים האלה באו והלכו, והם סיפקו אותי לתקופה מסוימת, כן נהניתי לדבר עם אותם אנשים, אבל זה לא החזיק כל כך הרבה זמן. בסופו של דבר כולם פגעו בי".
"איך?" הוא שאל אותי בפנים עצובות.
"כנראה שיש לי ציפייה גבוהה מידי מאנשים" אמרתי לו, "וכשזה לא מגיע אז אני מאוכזבת, ואני פשוט נוטשת קשר בזמן מסוים". ראיתי שהוא מעכל את המילים, חושב מה להגיד. הוא לא היה בטוח בדיוק איך להגיב לזה. ממה שאני יודעת עליו, הוא לא בנאדם שיהיה לו אולטימטום לקשר, או שיהיה רף שבנאדם לא יגיע אליו. הוא נראה אחד שלוקח את החיים שלו בקלות וזה מה שחשוב לו, שאין לו עניין לחפש את הבנאדם המושלם לדבר איתו. הקטע באנשים שדיברתי איתם וכבר הפסקתי היה שזה לא שהם היו מושלמים, ואני לא מחפשת את האדם המושלם, אבל נטו לתחזק קשר זה דבר שחשוב לי. את רוב הקשרים שלי איבדתי כי אנשים לא ידעו ליצור את הקשר הזה, וידעתי שבמקומות אחרים זה לא דבר שהוא זר להם. לא היה לי כוח להתעסק עם אנשים שלא רוכשים אליי טיפה אחת של איכפתיות, וזרקתי את זה. על רובם אני לא מצטערת, רובם חוץ מקשר אחד.
"את יודעת.. זה לא הכי טוב" הוא אמר לי, "קחי את החיים ברוגע. אם יש לך ציפייה גדולה מאנשים אז כולם ימשיכו כל הזמן לאכזב אותך".
"אני מתחילה להוריד את הרף" אמרתי לו בחיוך קטן, "זה מנסה לעבוד, אבל אני לא בטוחה כמה זה מצליח. זו תמיד התחושה שבנאדם בסופו של דבר יאכזב אותך, ואני כבר שונאת את זה. אני כבר כמעט ולא יוזמת קשרים חדשים כי אין לי כוח להתעסק בזה, כי נמאס לי להיפגע שוב ושוב מאנשים שפשוט לא אכפת להם".
"את לא צריכה להיות בחברה של אנשים שלא אכפת להם ממך" הוא אמר רגוע, "זה לא שווה לך את זה. אין לי המון חברים, אבל החברים שיש לי לא מאכזבים אותי, אני לא נותן לזה גם לדכא אותי. אם הם עושים משהו את יודעת, פותרים את זה כמו גברים, לא מכניסים יותר מידי רגש לתוך זה, לא צריך את הדרמה מסביב".
"אתה מתנזר מדרמה?" שאלתי אותו.
"אני מתנזר מלהפוך את החיים לדרמה" הוא קבע מיד, "אני לא חושב שזה מועיל למישהו שאני אקח את המילים שלו להקצנה מסוימת, והוא לא יבין למה אני מתנהג כמו שאני מתנהג, ואהפוך עכבר להר. אני אקח דברים בפרופורציה".
"אנחנו מאוד שונים" אמרתי לו. הוא גיחך והעביר את מבטו אליי. עיניו היפות שוב שבו אותי, וגם כשהמשכנו ללכת חשבתי על הרגע הקטן של המבט, משהו ברגעים האלה פשוט לוכד אותי ואני משתתקת.
"אז מה" הוא אמר לי צוחק, "זה לא רע ככה". כשזה יוצא מהפה שלו זה נשמע המחמאה הכי טובה בעולם. הוא לא בנאדם מחמיא כל כך, ואין לו מילים מצחיקות, פרועות או ערסיות לחלוטין שהוא מוציא בשנייה כמו 'מהמם' או שהוא מכנס את האווירה לשתי מילים ואומר שכיף לו. הוא לא אדם כזה. הוא סוג של בנאדם שבחיים שלי לא נתקלתי בו.
כשצעדנו לעבר המקום שהייתי צריכה ללכת אליו, שאלתי אותו אם הוא רצה שיקרה היום משהו. הוא הבין ישר למה אני מתכוונת. הוא הנהן אליי, ורק אז הבנתי כמה כואב לו ששום דבר לא נלקח למקום הבא.
"אז למה לא עשית כלום?" שאלתי. הוא נאנח, ובדיוק חצינו את הכביש. הוא לקח לעצמו את זמן החצייה למחשבה על המילים.
"זה לא כל כך קל לי" הוא אמר, "אני לא באמת יודע מה לעשות, וזה מוזר לי, ואני לא הרגשתי כל כך בנוח פשוט לעשות את זה, לא ידעתי מה תהיה התגובה".
"אתה עדיין רוצה?" שאלתי. הוא הנהן בשקט. הבעיה היא שגם לי לא היה אומץ בגרוש. לא יכולתי לעשות כלום, והייתי משותקת. גם בשבילי כמותו זו נשיקה ראשונה, ולא ציפיתי שאותה אני אצטרך ליזום. אני לא יכולתי, וסירבתי לעשות משהו. גם כשישבתי מולו ופשוט הסתכלתי עליו בשקט, מנסה להבין אם יש לי אומץ לעשות משהו או לא, לא יכולתי לעשות כלום. התייאשתי מעצמי. יש לי אומץ לדבר עם אנשים, להתחיל לדבר איתם, להתחיל להכיר אותם, ליזום פגישות, אבל דבר כל כך פשוט כמו נשיקה אני פשוט לא יכולה ליזום. על מה אני מדברת.. זה לא דבר כל כך פשוט, זה משהו מיוחד. כשהייתי קטנה היו אומרים לי שהרגע של הנשיקה הוא רגע קסום, להרגיש שכל העולם עומד מלכת. גם ככה אני לחוצה בזמן, גם ככה אני זו שצריכה ליזום, והכל לא קסום בכלל, הכל לוחץ, והכל נופל, ויש עליי ציפייה שאני לא יכולה לקיים. הוא הבין שאני לא הולכת לעשות שום דבר וקם. הרגשתי רע.
"טוב, יאללה, את מאחרת". הנהנתי אליו וקמתי אליו לתת לו חיבוק חזק, והוא עטף אותי בחיבוק שלו. הוא הלך לדרכו ואני התקדמתי אל עבר המבנה שהייתי צריכה להיכנס אליו, חושבת שאולי עשיתי טעות. דווקא אחרי שנפרדתי ממנו הגיע כל האומץ. אם הוא רק היה יכול לחכות עוד חמש דקות זה היה קורה.