עד מתי, אבא?
אני אוחזת בידך, אך אני יודעת שזה כבר הסוף. היא מתחילה להחליק לי לאיטה בזמן שאני נאבקת לשווא להמשיך לאחוז בה. אני עדיין לא מוכנה שתיעלם.
"אולי רק קצת?" אני שואלת בציפייה ומנסה לשמור על הבעה… כל הבעה, רק לא להישבר.
עינייך העייפות מביטות בי ואני יודעת שהן מנסות לומר לי "תעזבי, אין טעם, תעזבי." אבל אני פשוט לא מוכנה. לאבד אותך זה כמו לאבד את עצמי. אין לי עוד מישהו חוץ ממך.
"זה לא הוגן מצידך, ללכת ככה ולהשאיר אותי להתמודד לבד עם העולם המגעיל הזה." אני ממשיכה לנזוף בו וגם מוסיפה שזו אמורה להיות אחריותו ושהוא צריך להדריך אותי עוד קצת, לפחות עד שאגיע לבגרות.
"אני… מצטער," הוא אומר בין שיעול לשיעול ומכחכח בגרונו. הדיבור רק מוסיף לכאב שלו אך הוא עושה כל מאמץ כדי לבטא את המילים. "הייתי צריך להיות… אבא יותר טוב… בשבילך…" ידו מתהדקת סביב אצבעותיי לשנייה ואז הכל נרפה. האחיזה שלו בידי נהפכת חסרת משמעות והיא נופלת לצד גופו. אני לא מבינה למה, זה הרי לא מגיע לך, אבל אף אחד לא מסכים לנסות להסביר לי. כולם אומרים שאני עוד קטנה.
אבל אני אף פעם לא הייתי קטנה בעינייך, נכון אבא? אתה תמיד היית אומר לי כמה בוגרת ואחראית אני, כמה טובה וצייתנית.
מתי כולם סביבי יתבגרו ויבינו שבאמת מתת, ואני אפסיק להיות קטנה בעיניהם, אבא?
תגובות (24)
אכפת לך אם אני אראה את זה לחברה שלי? כי אני פאקינג צריכה להראות את זה לחברה שלי.
את מוזמנת להראות לה
מדהים המשיכי לכתוב ולבטא את עצמך
התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם
לעדיין=עדיין (שגיאת הקלדה)
וואו. זה… ממש טוב. ממש ממש ממש טוב מאוד.
מאוד אהבתי את המשפט האחרון, הוא מתאר בדיוק את מה שאני חושבת על מנהגי האבלות המקובלים.
וואו. עצוב ויפיפה. תיארת את הרגשות באופן מדהים.
מצד אחד, אני מבינה מאוד, מצד אחר אני לא מבינה. לא רוצה לפתוח בסיפורים עצובים, אבל אין לי אבא עוד לפני שנולדתי. (אז אני מבינה מה זה אין אבא, אבל לא מבינה מה זה לאבד אבא…)
הצלחת לגעת בנשמה שלי.
הו… אני שמחה שאת אוהבת, באמת שזה גורם לי להרגיש שמחה
לי אין אבא מגיל 3, אבל אני באמת לא זוכרת שום דבר ממנו. בכלל. אז אני לא חושבת שזה נחשב שאיבדתי אותו
בהתחלה קשה, אבל מתרגלים לזה.
אני בדיוק מתכננת להעלות מחר קטע קצר בנושא הזה… מעין פריקה. לא משהו שאני בדרך כלל כותבת, אבל עבדתי על הקטע הזה הרבה.
אני מניחה שאצלך זה סיפור טראגי, אצלי הוא פשוט קם ועזב בחזרה לאוקראינה וניתק איתנו קשר, לא משהו בראותי או משהו כזה, אז זה לא טרגדיה אצלנו. [אני מרגישה אכזרית, מצטערת]
הממ… אבא שלי כרגע ב… חדר מחשב, למען האמת. ולפני חמש דקות הוא שאל אותי איך זה שאני מוצאת את כל חתיכות הזכוכית במטבח.
ליז, זה בסדר. זה הגיוני, למען האמת. זה כמו שסבא שלי מת כש*אבא* שלי היה בן שנתיים, אז זה די לא משנה משהו בחיים שלי (חוץ מעבודת השורשים שהייתה לי, שהמורה המרושעת שלי הכריחה אותי לכתוב עליו ועל הסבא החורג שלי. ייאי. ממש קיוויתי לעבודה נוספת).
לא כל כך … הרבה יותר טראגי כשהיה ועכשיו אין. כשלא היה אף פעם זה קל בהרבה…
קשה מהבחינה שאין לי משהו שיש כמעט לכל אחד, וזה מיד הופך אותי לשונה ומרחיק קצת מהאחרים. (סליחה על הצ׳אט בתגובות.)
וואו תמשיכי לכתוב. יש לך כתיבה מדהימה
נ.ב
הקטע שלי עם אבא הוא כמו של ליזה (ככה קוראים לך נכון?)
אני זוכרת שהייתה ילדה אחת בשכבה שלי שאבא שלה נפטר או משהו, אבל אני לא מכירה אותה.
ואני חושבת שהיא שמחה שהסיפור הזה הצליח באמת לגעת בקוראים.
בכל מקרה, יש ילדים להורים גרושים ויש ילדים להורים חד הוריים.
רגע. ליז, את אוקראינית?
עכשיו אני חושדת במידע שלך על וולאד ספש…
אמ… זה והעובדה שאני אומרת להורים כל הזמן שאני ערפדה, בנוסף לעבדה שאני ממש אוהבת לדמיין ולצייר דם ושונאת אור חזק אין שום קשר אלי או להיותי ערפדה… גם לא סיפור הערפדים שיש לי בטיוטות… ולא הניבים החדים שלי… *שורקת בתמימות*
אה, פיו *מנגבת זיעה מהמצח*
ואני כבר חשבתי שאת ערפדה ^^
*ערפדית.
תני כיף, גם אני ערפדית.
באמת שאני שונאת אור חזק ויש לי ניבים. אני גם נושכת חברים שלי מדי פעם {בעיקר את אורי} ומשאירה סימן. וגם אומרת את זה להורים לעיתים קרובות {"מאמא" "דא ליז?" "יא וומפיר! *קול ערפדי מפחיד*} ואוקראינית. וכותבת סיפור ערפדים {סוטה במיוחד} ו…
הו פאק, אולי אני באמת ערפד.
חח ליז, אנחנו ערפדות בהסוואה *מעלימה את ניבים שלי*
יופי.
את מבינה מה קרה כאן רייטר?
עכשיו במקום שאת תהיי השונה בין רבים החיים עם אביהם – עכשיו אני וספיר השונות כי אבא שלנו העיז להישאר איתנו (או לפחות אבא שלי).
וזה פשוט מראה שוב שאני צודקת.
זה מדהים :)
וואי זה סיפור מאד חזק.הסוף ממש מרגש ועכשיו אני גם שומע ביוטיוב שיר עצוב כזה אז בכלל זה מחזק את כל העניין.את כותבת כידוע מושלם,בצורה מדהימה.מדרג 5 :)
ואוו סיפר עוצמתי כזה, חזק ומרגש(: לגמרי הצלחת לגעת בי, למרות שאני לא יכולה להזדהות עם הסיפורים של כולכם..
האמת שזה ממש מעורר השראה כמה כולכם חזקים למרות מה שעברתם. לכולם יש סיפור וכולם עוברים משהו בחיים. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אנשים מתרוממים וממשיכים הלאה- זאת גבורה.
איזה סיפור מדהים♥
הסיפור עצוב, עמוק ומעורר השראה ואני מאוד מזדהה איתו…
הוא גרם לי לנגב דמעה.
את כותבת מושלם!
עצוב מותח יפה מושלם דירוג 5 כוכבים אשמח עם תבקרי את הסיפורים שלי <3