ציידת-פרק 39; ג'סיקה הארפר.

"קומי, מלכת הקרח!" צעק באוזני ריילי. קפצתי בבהלה. שמעתי קולות צחוק ברקע.
"תגיד, ככה זה תמיד ככה?" שאלה קייטי.
"כן, כול בוקר." ענה ג'ייקוב על שאלתה.
במאמץ אדיר פקחתי את עיניי. מולי עמדו ששה חצויים המוכנים לצאת למסע חיפושים.
"יאללה, ארגוס מחכה לנו." העירה טיילור.
"אין לי כוח." מלמלתי מטושטשת.
"מזה אין לי כוח?! אני אראה לך מזה אין לי כוח." איימה עליי טיילור בכעס ומהר מאוד מצאתי את עצמי מהמיטה על ריצפת החדר.
התארגנתי מהר, העמסתי על גבי את תיקי ויצאנו. בחוץ חיכו לנו כירון ורייצ'ל עומדים קרוב לעץ (לא כול-כך קרוב, בגלל הדרקון), ובתוך המכונית חיכה לנו ארגוס, שומר האבטחה של המחנה. כמעט על כול פיסה בעורו נמצאת לה עין תכולה כך שהוא יכול לפקוח על כול דבר…עין.
"בהצלחה לכם," בירך אותנו כירון, "ארגוס ייקח אתכם עד נמל התעופה ומשם תרדו בקולורדו ומשם תחפשו ביערות, סביר להניח שבמינסוטה וקנטקי."
רייצ'ל נתנה לי חיבוק קליל, "בהצלחה, ג'סיקה, מקווה שתחזרו בשלום."
הבטתי אחורה אל המחנה שכרגע היה חוות תותים. חשבתי לעצמי שאולי זה יכול להיות הפעם האחרונה שארה את זה-את החוף, את הדשא הירוק, הגבעות השזורות פרחים, את האוויר הצלול.
השתוקקתי שכול פרט ייחרט בראשי.
ניכנסנו למכונית ונסענו אל המוות המובטח. ירדנו בנמל התעופה של קולורדו כפי שתוכנן. ישבנו באיזה בית-קפה קטן ותכננו את הצעד הבא שלנו. ליזי המשועממת התחילה לזמזם שירים של ג'סטין ביבר, היא שרה: "baby nooooooo…,baby ,baby like,baby oooooh,baby, Baby"
"איחחח…את אוהבת את ביבר הגיי?!" שאל ריילי בגועל.
"שתוק!!" היא אמרה בכעס, "ג'סטין הוא חיי," היא אמרה ונאנחה בחולמניות.
ריילי צחק, "אין פלאה: בת אפרודיטה+טימטומם=ג'סטין ביבר, זה לא ברור?"
"ריילי, נשבעת לך שאני אהרוג אותך!" סיננה ליזי מבין שנייה.
"למה מה תעשי לי, מלכת היופי? את לא פוחדת לשבור ציפורן או משהו?"
"לא…אבל אני אבקש מאחותך, היא תשמח להרביץ לך."
ופתאום כאילו קייטי התעוררה מחלום, קפצה, "מה? מישהו אמר להרביץ לריילי?"
גלגלתי עניים, "וואי, זוג תינוקות, מה דעתכם להתבגר?…וליזי…סורי לבשר לך אבל…ג'סטין ביבר *באמת* גיי," היא הסתכלה עליי המומה. "מה? זו האמת!" הצטדקתי.
"טוב, תפסיקו לעשות שטויות," פקדה עלינו טיילור, "אנחנו צריכים להמשיך," טיילור, אנני וג'ייקוב רכנו מעל מפה של האזור שקנו בחנות המטיילים של המקום. "קדימה, זזים."
עלינו על הרכבת הקלה לשמורת הטבע של יער קולורדו מתחת להרי הרוקי. כילדה דיסלקטית היה קשה להתרכז בתמונה המלא, אבל הצלחתי לראות את הנוף המשגע של האגמים, היערות והרכסים. המקום היה קר למדי כך שנעטפנו בשכבות. הכול היה ירוק רענן ומכוסה שלג צח. המקום כולו היה מלא חיים, שלוו, אם אוויר נקי לנשימה; לא כמו העיר-אוויר מפוייך, מכוניות צופרות, אנשים צועקים, פשע, רעש, מהומות.
יהיה נחמד לגור פה, מקום ללא דאגות. חשבתי בכמיהה.
"ג'סיקה?" ניער אותי ג'ייקוב ממחשבותיי, "אנחנו עוד מעט מגיעים."
"כן, משם אנחנו צריכים להמשיך לחפש ביערות, סביר להניח ביערות שהם יערות לא שמורות." אמרה טיילור בענייניות.
ירדנו בתחנה הנטושה ביחד עם ארבעה טיילים אחרים. טיילור פנתה לאחד מהם עם השער השחור ועניים ירוקות, אני לא יודעת למה, אבל פניו הזכירו לי מישהו.
"סליחה, אדוני? האם אתה יודע איך מגיעים ליער 'זוב'?"
"כן, בטח, אשמח לעזור, אבל היער נמצא בצד השני של רכס ההרים, לוקח יומיים לעלות ולרדת בו." טיילור הרהרה מעט, "אז אולי נעקוף אותו?" הציע.
המטייל הניד בראשו לשלילה, "אלה אם כן אתם רוצים לשלם הון כסף, צריכים לשלם לעבור במעבר מראש." טיילור הביטה בנו, מחפשת תמיכה.
"אז אולי נעלה על ההר?" הציע קייטי.
"אתם?" שאל המטייל. קייטי הנהנה. "איפה ההורים שלכם?"
"לא נמצאים." אמרתי. שלושת הטיילים שמאחור החליפו בניהם מבטים.
"טוב, אני מדריך טיולים פה, אני מכיר את האזור כמו כף ידי, תצטרכו עזרה."
"אין בעיה." אמרתי לו, "ו…? אלה החברים שלך?" שאלתי אותו.
הוא הסתכל מעבר לכתפו, "לא."
"אז למה הם מסתכלים עלינו?" שאל ריילי במתח.
הסתכלתי עליהם ובאמת, הם נטעו בנו מבטים…מטרידים.
פתאום הטמפרטורה צנחה וערפל הכביד על כושר הראיה. הערפל התחיל לסבוב אותם ולהתערבל באוויר שמסביבם. שלושת הטיילים התחילו להתגבש לדמות אחת ויחידה-ענקית, שחורה, עניים אדומות זורחות וציפורניים חדות כתער.
טיילור הוציא שרשרותיה במהירות מדהימה וכרכה אתם סביב רגליו של המפלצת, המפלצת מעדה ונפלה לאחור על הקרקע. ומשהו לא צפוי קרה-המטייל שלף פגיון נחושת מעוטרת תגליפים וקפץ באוויר על חזהו ותקע את הפגיון עמוק בראשו של המפלצת. המפלצת התפוררה לאבק זהוב. מה שנשאר מהמפלצת היא רק ציפורן חדה וגדולה, שיכולה לשמש לסכין.
"איכס, הוא פעם חשב לעשות מניקור?" שאלה ליזי בגועל.
טיילור הסתכלה על האיש בהערצה, "מי…מי אתה?"
"אני ג'ב, נעים להכיר,"
"כן, אבל *מה* אתה?" שאלתי אותו.
ואז הבנתי למי הוא היה דומה, הוא היה דומה לפרסי ג'קסון.
"אני חצוי, כמוכם, אני בן פוסידון."