השקט והרעש.

מדי פעם ישנם רגעים בהם אני לא מבינה דבר. למה? למה? למה?
השאלות מתרוצצות בתוך ראשי. השקט לא מגיע, הרעש תפס את מקומו באכזריות. וזהו השלב בו אני תוהה; האם, בשלב זה, יעזוב הרעש? האם השקט אינו הוגלה הרחק ממחשבותיי, ואיני נידונה למחשבות תמידיות, מפוררות ומרסקות?
ואני, מסרבת להאמין שזה אינו כך. במקום מסוים בתוכי אני מאמינה שיגיע היום, בו השקט יחזור. בו ייעלם הרעש, בו אני לא אצטרך לדאוג לגבי כך יותר.
אך, תמיד במקום מסוים בתוכי הרעש יתרוצץ. לא ייתן לי מנוח. לא ייתן לי לעצור לרגע, להפסיק את זה. לא תהיה לי הפסקה מהעולם, מהאנשים, מהמחשבות. לא תהיה לי הפסקה מעצמי – דבר שאיני מבינה מדוע אני כה חושקת בו.