זה תמיד היה אנחנו..

"א..אני לא יכולה דניאל.." אמרתי לו אחרי שהתנתקתי משפתיו החמימות והנה זה הגיע, הרגע הזה. הרגע שלא חיכית כל כך הרבה זמן .
"למה? אני לא מבין למה? אנחנו אוהבים זה את זו מה צריך יותר מזה?" אמר בקול נואש.
"אני פשוט לא יכולה" אמרתי משפילה את מבטי.
"אני אוהב אותך! למה את לא מסוגלת להבין את זה?" צעק בשארית כוחותיו, "למה את לא מסוגלת לתת לזה הזדמנות.." אמר לוחש, כמישהו שכל כוחותיו נגמרו, כמישהו שלא יכול להפסיק להילחם על אהבתו.
"כי אני מפחדת!" צעקתי, תוך שנייה המחסום שהיה בין פי למוחי ולליבי נשבר, כל מה שהיה בתוכי התחיל לצאת ולזרום כמו נהר.
"אני מפחדת להתאהב! אני מפחדת להישבר שוב! אני מפחדת שהלב שלי יהרס שוב! אני מפחדת לתת אותו למישהו שיכול תוך שנייה להרוס אותו.." אמרתי צועקת חסרת כוחות ואת החלק האחרון לוחשת, לוחשת מעצב..
"אני מתחנן אלייך, זה תמיד היה אנחנו!, תמיד זה היה אנחנו הזוג האהוב על כולם, הזוג הקיטשי הזוג היה שלא היה אחד שלא רצה אהבה כמו שלהם.. אני מתחנן אלייך תתני לי עוד הזדמנות! אני מבטיח לא לאכזב אותך" אמר שבעיניו ניצוץ של תקווה.
"אתה צודק זה תמיד היה אנחנו. אבל כמו שאתה אמרת זה היה, זה היה ועבר באותו הרגע שנתת למישהי אחרת את החיוך שלך, שנתת למישהי אחרת את מגע שפתיך הנעימות זה היה באותו הרגע שנתת את כל אהבתך למישהי אחרת.. למישהי שהיא לא אני.." אמרתי לו "אני אוהבת אותך,זה משהו שלעולם לא יעבור לי, תמיד ישאר לך מקום בתוך ליבי" אמרתי נושקת ללחיו והולכת משם מחזיקה את הדמעות בעיניי..