חצי רגל באדמה – פרק 10

קמתי בחוסר חשק והבטתי בחלון. זוג עיניים שחורות הביטו בי מהחשכה.
"לפתוח או לא לפתוח.." אמרתי לעצמי אבל בקול רם מספיק שהוא ישמע אותי.
לא פחדתי. למה? כי ידעתי מי זה. הוא אמר שהוא יבוא, פשוט הוא לא אמר מתי.
הוא חייך והשיניים הלבנות שלו נחשפו. המראה היה מפחיד ומצחיק בו זמנית. "תפתחי כבר, אמה" הוא אמר
גלגלתי עיניים ופתחתי את החלון. הוא נכנס פנימה והתיישב על המיטה שלי. הספקתי לבחון אותו: הבגדים השחורים הרגילים שלו, השיער המפוזר כאילו ראה ימים טובים יותר…
"אולי תבוא מחר?" שאלתי, "כי למקרה שלא שמת לב, אמצע הלילה עכשיו!"
"אני יודע" הוא אמר, "אני פשוט… התכוונתי לבוא בצהריים. אבל פרסי היה כאן"
"חשבתי שאתה ופרסי מסתדרים" אמרתי בחשדנות
"אנחנו כן. פשוט.." ניקו הרהר בזמן שאני התיישבתי לצידו על המיטה, "הבטחתי לפרסי כמה תשובות שאני לא יכול לספק לו. והסתבכתי מעל לראש עם כמה חצויים אחרים"
"למה אתה חייב תמיד להיכנס לצרות?" שאלתי בחיוך
"זה הטבע שלי" הוא השיב, מחויך, "אני הבן של אל השאול, אם הוא לא מסתדר עם האלים זה די ברור שאני לא אסתדר עם הילדים שלהם"
"אתה מסתדר איתי" אמרתי
"כן…" הוא מלמל
"אילו תשובות הבטחת לפרסי?" שאלתי
"עדיף שלא תדעי, אני לא רוצה להפריע לך" הוא אמר וקם, "רק רציתי לראות שהכל בסדר אצלך. הקיץ הזה הולך להיות מוזר"
הנהנתי. "כירון אמר שאני לא יכולה לבוא למחנה עד שיגיד לי. למה?"
לרגע ניקו התאבן בגבו אליי כאילו מה שאמרתי מאשש חשדות רבות אבל אז הוא השתחרר ופנה אליי, "אל תדאגי. כשיגיע הזמן כירון יביא אותך למחנה"
"אבל – "
"ביי אמה, יש לי עוד מישהו לבקר הלילה" הוא אמר ופתח את החלון.
הבטתי בו יוצא החוצה ומסתלק בחשכת הלילה. צל שחור בתוך צללים שחורים אחרים. נאנחתי וחזרתי אל המיטה שלי. נשכבתי ונרדמתי כמעט מיד.

"אמה!" אמא שלי קראה, "בחייך! אם את לא קמה בזכות השעון הזה, אל תשתמשי בו!"
פתחתי עיניים, אמא שלי נאבקה בשעון המעורר המעצבן שלי ואני פרצתי בצחוק.
"זה מצחיק אותך?" היא שאלה ודחפה לידיי את השעון, "כבי אותו. ארוחת הבוקר תהיה מוכנה עוד מעט."
עדיין חייכתי כשכיביתי את השעון ויצאתי מהמיטה, "בסדר, בוקר טוב גם לך…"
היא חייכה ונתנה לי חיבוק, "בוקר טוב. ועכשיו תעשי לי טובה, תיפטרי מהשעון הזה"
הנהנתי וכשהיא יצאה מהחדר התלבשתי במדי בית הספר. נשמתי עמוק והבטתי במראה שבחדר שלי. "היום בצהריים אני חייבת לדבר עם כירון" אמרתי לעצמי ואז ירדתי למטה.
אמא שלי הכינה פנקייקים, יכולתי להריח אותם עד החדר. התיישבתי ליד השולחן וזללתי צלחת שלמה של פנקייקים עם סירופ מייפל.
לקחתי את תיק בית הספר שלי ומיהרתי החוצה. "ביי אמא!" צעקתי וטרקתי את הדלת
רצתי ברחובות של לונג- איילנד.
יש לי עשרים דקות להגיע לשם. אני אספיק אם אהיה מהירה מספיק.
אם לא סיפרתי לכם מעולם, בית הספר שלי הוא ענקי והוא רחוק מהבית שלי במרחק של חצי שעה הליכה. אני משתדלת להגיע בזמן בכל פעם אבל בואו נאמר שזה לא קל.
נכנסתי לבית הספר בדיוק בצלצול. "יש!" אמרתי ואז ראיתי את המורה שלי צועד במסדרון לעבר הכיתה. "אוף!" אמרתי ומיהרתי בעקבותיו.