חצי רגל באדמה – פרק 9

"תומאס" אמרה אישה.
פקחתי עיניים. הכל היה כמו חיזיון אחד גדול.
הרקע היה לבן שמנת, ובאמצע צורות כהות מסתובבות סביב עצמן, כמו גלגלי שיניים. היו שם הרבה סימנים של גלגלי שיניים, וגם של שמשות עם הסימנים של הסערות הסולאריות שלהן.
הכל היה כל כך סוריאליסטי, שהיה לי ברור שזה חלום לא הגיוני.
היה נראה כאילו הרקע נוזל, כמו דונג בנרות.
הבטתי באיזה שנגלתה אל מולי.
היא הייתה גבוה מאוד, לפחות כמו שחקן הכדורסל הגבוה ביותר ב – NBA, או שאולי זה רק בגלל שהיא לא עמדה על הרצפה. היה קשה מאוד להכריע איפה הרצפה בחדר המשונה ההוא, כיוון שלא משנה לאן הבטתי, ראיתי את אותו הדבר.
צורות משונות רוקדות ומסתובבות על הקיר, כאילו איזה מקרן מקרין את התמונה. מצד שני, לא היה לי צל.
היא הייתה בעלת שיער בלונדיני ארוך, כמו שלי, עם עיניים אפורות כמו שלי, רק ששלה היו עמוקות יותר, מוטרדות יותר. כאילו רואות את צרות העולם כבר כל כך הרבה שנים.
היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס כחולים ארוכים, ובנעלי ספורט לבנות, עם שרוכים שחורים.
החולצה שלה הייתה לבנה, עם קישוטי זהב מחרוזים.
היה בה יופי רב, אבל משהו מלאכותי הפריע ביופי האמיתי, כאילו היא לא באמת יפה, אלא יש בה משהו מכוער שרק מחכה לפרוץ החוצה ולהציג את הפרצוף המגעיל שלו לעולם.
"תומאס!" קראה האישה, בקול מלא דאגה, ברגע ששמעתי אותו, הלב שלי התהפך במקום.
במקום עוינות שיש לי כלפי זרים, הרגשתי לפתע רחמים, כאב, צער, אמפטיה.
"כן?" שאלתי.
"אתה מזהה אותי?" שאלה.
"לא" אמרתי מהר, סוקר אותה מלמעלה למטה.
היא נראתה כמו בת עשרים ושלוש בערך, צעירה מאוד, בשיא הפריחה שלה.
הרקע המשיך להסתובב, ומידי פעם גם הבהיק בצהוב, מה שגרם לי לסחרחורת אחת רצינית.
"זה בסדר, לא פגשת אותי מעולם, אבל אני בכל זאת מבקשת שתקרא לי אמא." אמרה לי האישה.
"את אמא שלי?" שאלתי, פערתי עיניים לרווחה.
"כן" היא אמרה "ואני האמא שכל הזמן חשבת עליה."
מיד חשבתי על אתנה, אבל התביישתי מידי מכדי להגיד.
הרגשתי איך אני מאדים בפנים שלי. תחושה מעצבנת שכזאת.
"כן" היא אמרה "אני אתנה."
"אז מה את עושה כאן? בחלום שלי?" שאלתי.
"מתגלה בפניך, כדי שתבין שאני איתך."
"את איתי?"
"תמיד הייתי, עוקבת אחרי כל דבר שתעשה, כדי שתממש את הגורל המפואר שלך."
"גורל?" שאלתי.
"כן" היא אמרה "אמה, היא לא סתם מדברת איתך, היא מרגישה שאתה חצוי, כי אתה באמת חצוי. בן שלי."
"בן שלך" אמרתי בחולמניות.
היא חייכה.
"אני צריכה אותך, ואתה תיאלץ להישבע בנהר סטיקס" היא אמרה.
"זאת לא שבועה מחייבת?" שאלתי.
"זאת כן" אמרה אתנה.
"ואני אמות אם אני אפר אותה" צייצתי, בקול מפוחד.
"אתה תצליח" אמרה אתנה "אני רק צריכה שתשבע לי שאתה תעזור לי כל עוד אני צריכה אותך."
הבטתי בה.
כל כך רציתי שאמא שלי תהיה היא, ככה שהרגשתי איך שיקול הדעת שלי נזרק לים.
"אני נשבע בנהר סטיקס שאני אעזור לך כל עוד את צריכה אותי." חזרתי אחריה.
שמעתי רעם מבחוץ, ופקחתי עיניים למציאות.