~וויצ'טאון – פרק 1~

היא שואלת אותי איך הגעתי לכאן. איך הגעתי לכאן? אני שואלת את עצמי גם כן.
"איך קוראים לך?" היא עקשנית ואני לא זוכרת. אני מרגישה את הזכרון קרוב, אבל לא, אני לא זוכרת.
"קטרינה" אני עונה לה ומפתיעה אתה עצמי. קטרינה? נשמע מוכר. אני חושבת שזאת מישהו שהכרתי פעם. אבל אני לא יודעת.
יש שתיקה ארוכה, ארוכה מספיק כדי שיהיה לי זמן להסתכל מסביב בחדר הזה, לנסות לקלוט כל פרט, אולי משהו שיעזור לי לצאת מהמקום הנוראי הזה. החדר קטן, יש שולחן מלפניי, עוד כיסא ישן בנוסף לכיסאות שאני והאישה יושבת עליהם. יש מנורה מתנדנדת מלמעלה וחלון קטן שמכוסה בשכבה עבה של אבק שבקושי אפשר לראות את אור היום. האישה משלבת את ידיה ונועצת בי מבט של נץ.
"טוב, קטרינה. בואי ספרי לי כל מה שאת יודעת" וכשהיא פוגשת את מבטי המבוהל היא מוסיפה, "ואל תנסי לשקר". מה אני יודעת? מה אני יודעת? אני מנסה לחשוב מהר, לא מצליחה לעקוב אחרי מחשבותיי, מנסה נואשות למצוא תשובה שתספק אותה. אני לא יודעת מה לענות ואין במוחי שום זכרון חוץ מזכרון של הפרצוף שלי בתור ריצפת אפר, משיכה בבגדיי, נעילת דלת והאישה. חוץ מזה, אני לא זוכרת דבר.
"אני…אני לא זוכרת. באמת שאני לא יודעת דבר", אני עונה ושונאת את עצמי על זה שלא הצלחתי למצוא תשובה טובה יותר. הייתי יכולה לפחות לנסות לענות ביותר אומץ.
"את מגיעה לעיירה שמורה, שאין כניסה אליה בשום פנים ואופן ואת אפילו לא יודעת איך הגעת לכאן?!" הכעס בקולה מעצים.
היא מורידה את העיניים למטה, " מה קרה ליד שלך?". אני פוזלת עם העיניים למטה. עד שהיא לא הזכירה לא הרגשתי בכלל את הכאב. היד שלי צבועה בגוונים של סגול, כחול וצהוב ונראת מעוותת. אני נבהלת ומנסה להזיז אותה, כששבב של כאב חד מופיע ואני מפסיקה לנסות.
"לא יודעת" אני עונה לה, לא יכולה להיות יותר ברורה. רגע לפני שהיא עונה לי תשובה כועסת, באמצע שהפה שלה פתוח, מישהו מציץ מעבר לדלת העץ הכבדה. היא מרימה עליו מבט ומסמנת לו לבוא. אני קולטת שהוא נושא משהו בידו. אני לא רואה מה, זה עטוף שמטפחת מלוכלכת. האישה לוקחת מהאיש את המטפחת וניגשת אליי. מבטה כבד והיא עומדת קרוב מאוד אליי.
"טוב, קטרינה, כנראה שתשובות לא נקבל ממך, לפחות לא היום. את לא שייכת לכאן, זה ברור לכולם. אי אפשר להוציא אותך, לפחות לא בדרך בתשאיר אותך בחיים.ברוכה הבאה לוויצ'טאון, אסירה". היא מוציאה את הדבר שהיה עטוף במטפחת. אני בקושי מצליחה להראות את מה שהיא עושה, הידיים שלה מהירות. בסוף אני רואה שזה מזרק קצר ומתכתי.
בפתאומיות היא נועצת אותו בתוך הזרוע שלי הבריאה שלי, מהירה מכדי שאוכל לברוח או להזיז את היד. אני מרגישה את המתכת הקרה בתוך עורי ורעל שמרגיש כמו טעם מר בפה. החומר מתפשט בתוך הורידים שלי, ולפני שאני מספיקה למצמץ עלטה פוקדת את גופי.