עיניים אדומות, כנפיים לבנות- תחילתו של הסוף (4)
אני נוגעת בעץ הקטן בזהירות, משתדלת שלא לתת לכוחי לחדור לתוכו להרעיל אותו. עלים קטנים מבצבצים על הענפים הדקים ואני צופה בו כשהוא גודל לאט.
אני מסובבת את ראשי בתנועה לא מורגשת ומביטה מעבר לכתפי. אני יכולה להרגיש את נוכחותו של האדם שעוקב אחריי, הוא ממש מאחורי אחד העצים. אני מחזירה את מבטי קדימה אך זרועי נשרטת מעט וטיפת דם זולגת ממנה. היא פוגעת בעץ הקטן וערפל שחור מתחיל לאפוף אותו.
לא, לא, לא דם!
גופי מתחיל להתעוות ואני רואה את האיש יוצא ממחבואו ומתקרב לאט.
אני לא יכולה לשלוט בזה. תפסיק להתקרב!
אני רוצה לצעוק כל כך הרבה דברים אבל הגרון שלי מרגיש כל כך יבש, שאפילו לחישה לא יוצאת מתוכו.
אני מרגישה את הדם בוער בתוכי ואת גופי מתחיל להשתנות. 'בבקשה תתרחק! בבקשה'. אני מנסה לסמן לך בידי אך אתה רק חושב שאני רוצה שתתקרב.
שיעול רם. דם. נוצות. מבט. הו, המבט המפוחד שלך כשאתה צופה בי בזמן שאני משתנה, זה היה הדבר היחיד שלא רציתי שיקרה. עכשיו ראית אותי, עכשיו אתה מפחד. אני יודעת שבעוד כמה דקות אתה תתחיל לרוץ ולצרוח, ואני מצפה לזה, אבל זה לא קורה. אתה מתחיל להתקדם לכיווני ללא אמצעי הגנה ולא טורח להסתיר ממני את הדמעות שלך.
אני מקפלת את גופי לכדור והכנפיים השקופות והענקיות שמאחורי נפרסות סביבי ועוטפות אותי גם הן. אני יכולה להרגיש שאתה נעצר במקומך, המבט שלך חודר את כל החומות שלי.
"אל תדאגי, אני לא מפחד. כבר ראיתי אותך משתנה בעבר." קולו עבר ממתוח לנבוך. "עקבתי אחרייך." אני משחררת את נשימתי ומרפה לאט את גופי, מחלצת את עצמי מעצמי. 'מי אתה?' אני רוצה לשאול. 'איך אתה יודע עליי? ולמה?' אך אני עדיין לא מרגישה שאני מסוגלת לדבר.
"אני יודע שאת לא רוצה לפגוע בי. אני גם יודע שאת לא תפגעי." הוא עושה עוד צעד אחד לעברי וגופי נרתע כאינסטינקט. "זה בסדר זה בסדר, אני לא אפגע בך." הוא הרים את ידיו אל מעל ראשו.
בלי לשים לב הוא נעמד עכשיו במרחק של ממש צעד אחד ממני. אצבעותיו נגעו ללא היסוס בקצה כנפיי, עוברות עליהם בעדינות.
"אני אנמור," הוא עדיין חייך בביישנות ולא הראה שום סימן לאי-נוחות, פרט למבוכה.
"אני-"
*
התעוררתי בבהילות מין זיכרון העבר שלי, או לפחות מה שחשבתי לזיכרון. הכל הרגיש לי כל כך אמיתי, כל כך חי…
זה לא יכול להיות.
אני זוכרת את הימים שהראשונים שעוד ניסיתי להיזכר בחיי העבר שלי, אבל כל מה שזכרתי היה רק את אליס ואת הקללה האכזרית שלה. אפילו העורב סירב לספר לי על עברי.
ניערתי את ראשי והכרחתי את עצמי לשכוח ממה שהרגע חלמתי עליו. אני צריכה לחפש את אריאס ולאמן אותו. עדיף שהוא לא ימות לי ככה פתאום. לא אחרי שסוף סוף העורב מביא לי מישהו ששורד.
תגובות (0)