אם לורה תדע

אהבתי להתבונן בה.
בפניה ובאופייה המושלמים.
הליכתה הייתה נינוחה וקלילה, דיבורה רך ואוהב לא משנה למי דיברה, היא הייתה חכמה וגם מצטיינת בלימודים והעיקר היה לה לב ענק ורחב.
הייתי רואה איך היא נכנסת לכיתה והייתי רואה כיצד יוצאת ממנה.
היא לא הייתה שמנה ולא רזה, פניה בצורת לב, שערה הבהיר הסוף בצמה ובגדייה היו יפים ולפי התקנון הבית ספרי. קראו לה לורה ריבר.
חברותיה קראו לה 'מושלמת 'יפהפייה' ועוד כינויים אבל הן לא ידעו כמה זה נכון.
פעם באמצע הרחוב ראיתי הומלס, אני הכרתי אותו וכאב ליבי כשראיתי אותו.
מיד הלכתי לקניון וקניתי ז'קט מעור ובגדים נוספים שאתן לו, כולל הכסף שנשאר מהקנייה.
כשהענקתי לא את הבגדים והכסף קרה דבר ממש מביך, לורה וחברותיה צעדו לעברינו, זאת אומרת שכך זה נראה רק לי.
ההומלס, ג'יקוב שמו, הביט בי. הוא רצה לראות איך התנהג, האם אברח? האם אשפיל אותו?
נשארתי במקומי ונתתי לג'יקוב את כל מה שקניתי. "מגיע לך את הטוב ביותר." אמרתי בקול חביב.
"גם לך, סאם." הזקן חייך.
כשהסתובבתי כדי לחזור ראיתי את לורה עומדת מולי וחיוך גדול על פניה. "עשית מעשה טוב מאוד, סאם." אני הנהנתי. "את לא עם חברותיך?" שאלתי.
"לא, אמרתי שאני רוצה לדבר איתך על מעשיך." היא התכוונה לג'קוב.
הסמקתי, כמה שאהבתי אותה.
"החברות שלי… צחקו עליך, הן אמרו…" היא התחילה בעצבנות.
"ברור, כל טיפש יודע מה הן אמרו." אני לא ידעתי, שהטיפשים ידעו.
לורה צחקה, היא הייתה חכמה והבינה את המלכוד.
"הבית שלי מאחורי הרחוב הבא," היא הצביעה אל ביניין גבוה במרחק. "יהיה כיף עם ניפגש מתישהו יחד." הציעה.
אני הסמקתי יותר. "את… את לא תרצי."
"למה?"
אני פרעתי את שערי וברחתי, כשלורה ההמומה עומדת שם.
למחרת, כשנכנסתי לשירותי בנות, לתא, שמעתי צחקוקים ואת קולה המבויש של לורה.
"ומה אמרת לה?! לסתומה הזאת?" קראה אחת מחברותיה, ידעתי שלורה לא מחבבת אותה.
"שאולי, סוג של אמרתי, שנהיה חברות כמוני וכולכן." אמרה לורה והסכתי שהיא לא יודעת.
"באמת?!" כל הבנות קראו בבת אחת וצחקו. דמעות זלגו על לחיי.
הן לחשו לה משהו ושמעתי נפילה של ספר, כנראה הוא נפל מידיה של לורה.
ממש בכיתי, אלמלא החזקתי את פי כולן ידעו שאני בתא.
" היא כזאת סתומה! שתמות אמן." פתחתי את התא וברחתי משירותי הבנות בוכיה.
לורה בחיים לא תדבר איתי כשתדע…
כשתדע שאני…
שאני לסבית.