החלום_פרק 4

פרק 4-
"תדהר" קרא לה רן מרחוק.
"אני חושב שאמא גילתה על אבא, ממני." המשיך.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"מ..מה?!" , "אמא יודעת?!" פנייה של תדהר נעשו חיוורות פתאום.
"אני מצטער תדהר!, הייתי בטוח שדיברתי עם יולי." אמר בצער.
"היא אמורה לבוא לכאן, היא אמרה שהיא תבוא להביא לנו את האוכל.." המשיך.
"ואתה באמת חושב שהיא תבוא אחרי שהיא שמעה ממך בפלאפון שאבא בוגד בה?!" אמרה והדגישה את שבעת המילים
האחרונות, עדיין בהלם מזה שגילתה על כך בדרך הכי כואבת שיכולה להיות.
"בסדר תדהר! כבר ביקשתי סליחה, מה אני עוד יכול לעשות כדי להחזיר את הגלגל לאחור ?!" התעצבן.
"טוב עזוב אותי עכשיו, תן לי להרגע." אמרה תדהר והלכה משם.

ליליאן יצאה מהבית בסערה, טרקה את הדלת ונכנסה למכוניתה, היא נסעה לים, רק שם היא יכולה להרגע, רק שם היא
יכולה להתפרק, היא הגיעה לים, החנתה את המכונית והתקדמה אל עבר המים, היא הורידה את נעלייה, נתנה לרגלייה לגעת
בחול החם, החזיקה את הנעליים בידיה ונכנסה למים, המים האלה.. מרגיעים אותה, משכיחים ממנה את כל הצרות. היא לא
האמינה, הידיעה הזו, שבעלה בוגד בה, הגעילה אותה, מרגע זה, היא שנאה אותו.
היא הביטה בשקיעה, בשקיעה אשר התערבבו בה צבעים רבים, הכתום והאדום, צבעים חזקים שהיא כ'כ אוהבת, היא לא
הצליחה להוריד את מבטה, פתאום הרגישה משהו נוגע בה בכתף. היא הסתובבה.

"תדהר?" שאלה כשראתה את בתה עומדת מולה, יחפה, בתוך המים, מסתכלת עלייה במבט כואב. היא לא הבינה איך היא
הגיעה לשם ? איך היא יודעת ? אם היא יודעת בכלל. הן הסתכלו אחת על השנייה, דיברו במבטים, הכאב בעיניים של שתיהן
אמר הכל, ליליאן חיבקה אותה, היא הרגישה שהיא חייבת להתפרק, שהיא חייבת לבכות,
"אמא, את יודעת שלא משנה מה קרה, מה קורה, ומה יקרה, אני תמיד איתך!" תדהר אמרה לאמה והידקה את חיבוקה.
"תדהר.." מלמלה.
"אני לא יודעת אם כדאי לי לדבר איתך על זה.. זה לא בשבילך הדברים האלה .." הסבירה.
"אמא, אני גיליתי את זה" סיפרה לה.
"מ..מה ?!" הופתעה.
"כן.. אני סיפרתי לרן, לא ידעתי איך לספר לך את זה, ואם בכלל" אמרה והשפילה את מבטה, דמותה השתקפה במים, היא
הסתכלה על פנייה, כל האיפור שלה נמרח מהבכי, שיערה נרטב, איך היא תחזור כך לבי"הס ?
"טוב אמא, בואי נלך הביתה.. אני גם ככה ? לא חוזרת לבי"ס ממילא." הודיעה.
"אני לא חוזרת." אמרה פתאום.
"מה ? מה זאת אומרת לא חוזרת ? אמא! את חייבת לחזור!"
"אני מצטערת יקרה שלי" אמרה, נשקה לה על המצח ויצאה מהמים, היא התחילה לרוץ, לרוץ אל הלא נודע.
"אמא חכי!!" תדהר קראה אחריה והתחילה לרוץ, אך ליליאן ? כבר נעלמה מהאופק.

תדהר חזרה הביתה, לבד, בלית ברירה. היא הייתה חייבת להתפרק, לא היה לידה אף אחד לדבר איתו, הבית היה שומם, לא
היה אף אחד.
אביה היה בעבודה, או.. ה' יודע איפה הוא נמצא.
אמה, טוב.. אתם יודעים.
רן בבי"ס.
ויהלי ? במעון.

היא לקחה דף ועט, התחילה לכתוב לעצמה, לקשקש, לחרוט על הדף.
"אמא! תחזרי, בבקשה!" ואת המשפט הזה היא כתבה בלי סוף על הדף, כבר אי אפשר היה לזהות מה כתוב מרוב מספר
הפעמים שכתבה את המשפט, אחרי שכבר מלאה את כל הדף, התחילה לקשקש, לפרוק עצבים, לעשות סתם קווים על
הדף, דמעה מלאת כאב הרטיבה את הדף, ולאחר הדמעה הראשונה, הדמעות כבר זלגו מעצמן, היא כבר לא יכלה לעצור
אותן. היא התחילה לבכות, לבכות כמו ילדה קטנה, הכל מתפרק, מתפרק לה מול העיניים. אבא שלה בוגד, אמא שלה
בורחת, מפחדת להתמודד מול האמת, והיא ? ילדה בת 16 שצריכה להתמודד עם כל זה.

"אני בבית, מי פה?" צעק רן אל האוויר כשהגיע הביתה.
"אני, אמא עדיין לא חזרה." הודיעה לו.
"מה ? מאיפה?" שאל כלא מבין.
"תגיד לי , איפה אתה חי ?" התעצבנה, "אחרי שסיפרת לי שאמא גילתה, הייתי חייבת להרגע אז הלכתי לים, נו אתה מכיר
אותי, אני תמיד הולכת לשם כשאני עצבנית." המשיכה.
"נו ו.."
"מה נו ו.. ? אמא הייתה שם, בים, אחרי שדיברנו קצת הצעתי לה לחזור והיא פשוט ברחה, ברחה ממני!"
"רן אני לא יודעת איפה היא! היא לא חזרה עד עכשיו." הדמעות עלו בעינייה, שוב.
רן פתאום יצא מהבית, המבט של תדהר נעשה פתאום מבט לא מבין.
"מה ? לאן?" שאלה
"לחפש את אמא, יאללה בואי" אמר ויצא, אחרי שתי שניות תדהר יצאה מזדחלת אחריו, הם נכנסו לאוטו,רן התחיל לסוע,
העניים שלהם עברו ממקום למקום, מפחדים לפספס נקודה. פתאום רן עצר את האוטו בפתאומיות.
"מה את עושה פה ?!" נבהל.