עולמות שונים: פרק שני

לעזאזל.
אני תמיד נוהג לשכוח כמה הזמנים שונים כמה שינויים יש.
כמה הזמן הזה דהוי ליד הזמן של קתרין.
"היי" שמעתי את הקול מאחוריי, ולאחר שנייה, הרגשתי נשיקה קלה על לחיי.
"שלומות" אני עונה, ומבלגן קלות את שערה.
"איפה היית?" היא שואלת, חיוך שובב על פניה.
"חיפשתי אותך ולא יכולתי למצוא אותך בשום מקום." היא ממשיכה, ומעבירה את אצבעותיה בשערי, שנאתי את זה, אבל לא היה לי לב להגיד לה את זה.
"היו לי בעיות עם ההורים." אי משקר, ומחייך בשביל להרגיע אותה.
היא מאמינה לי, היא תמיד מאמינה לי, בעיקר בגלל שמעולם לא נתתי לה סיבה לפקפק בי.
"הכול הסתדר בסוף?" היא שואלת, מודאגת קלות.
"לא," אני עונה. "אבל אנחנו בחיים לא מסתדרים." אני מוסיף, קולי לא מסגיר דבר מלבד שעמום.
היא ציפתה ממני להיות קשוח ולא להראות רגשות, אבל מצד שני, היא ציפתה לזאת ממני רק בגלל שככה התנהגתי ביום בו נפגשנו.
זה היה יום די נחמד האמת, כיאה לאמצע האביב.
אני זוכר את הרגע המדויק בו ראיתי את מרי, היא ישבה על הספסל ובכתה.
אני לא יודע למה, מעולם לא הוצאתי את זה ממנה.
אבל במקום לבוא ולשאול אותה מה קרה והאם היא בסדר, התיישבתי לידה ואמרתי "הוא חרא."
אני לא ממש בטוח למה, אבל קיוויתי שזה יגרום לחיוך לעלות על פניה וכך היה, לאחר שנייה מהרגע בו דיברתי אליה לראשונה, היא צחקה. ואלוהים יהיה עדי, שבאותו הרגע, החלטתי שאני לא נותן לה לברוח ממני. הצחוק שלה, פשוט גרם לי רצון לצחוק גם, ואני לא הייתי ידוע באותה תקופה, לא בחיוכים שלי ולא בצחוק שלי, אבל היא הצליחה לגרום לי לחייך כל הזמן.
אני נשבע לכם, שלא עובר יום, בו אני לא מודה לאלים על המתנה הזאת, על הזמן שהם נותנים לי איתה. למרות שזה היה מוזר לפעמים כאשר הייתי ליד קתרין, כי היא הזכירה לי אותה כל-כך, טוב, זאת אומרת עד שהיא התחילה לדבר, או חייכה את חיוכה הביישני.
"הו." היא אמרה, מופתעת קלות, יודעת שאני שונא לדבר עליהם.
"אתה יודע, חג ההודיה מגיע," היא התחילה להגיד, אך עצרה."וחשבתי שאולי תרצה לבלות אותו איתי ועם המשפחה שלי." היא הוסיפה במהירות. לרוב היא הייתה נועזת, אך נראה שעצם הצורך לשאול זאת, גרמה לכל האומץ שלה להתאדות.
"ברור." אני עונה, ומושך אותה אליי לחיוך. "אני נעלב שלא ביקשת קודם." אני מוסיף, ונושק קלות לקדקודה. יודע שבסופו של היום, אני אתגעגע לריח שערה, ולטירוף שלה. יודע שבסופו של דבר, הזמן שלנו יגמר.