עיר מוות אופטימית.

"כאן אנחנו גרים, בעיר המוות יקירי!" היא אמרה, קורנת כולה. שמחה שניתנה לה עוד הזדמנות.
העפתי מבט מהיר. לכלוך, חוסר צבע וצחנת המוות כיסתה את המקום.
"כן…" אמרתי באכזבה. אני די בטוח שציפיתי למשהו אחר אחרי המוות.
לגן עדן מזורגג, או אפילו לגיהנום פנסי. ומה קיבלתי במקום? עיר פח, עשויה מפח, מריחה מתוכן של פח.
"אתה לא שמח?" היא שאלה, קולה מלא התרגשות. אבל לא היה לה נורא עד כדי כך בחיים…
"כן… אני מניח," עניתי, משקר חלקית. לא הבנתי. הכל כל כך אפור, שהרגשתי בתוך סרט עלוב משנות השמונים.
היא נראתה נטושה, העיר. יכולתי לדמות אותה בקלות לגוויית בן אדם מרקיבה. חיוורת. פגומה. לא חיה, בלשון המעטה.
עיניה האפורות נצצו, והיא שיחקה עם שיערה האפור. "מה אתה חושב?"
"טוב… אני חושב…" נאנחתי. מה כבר יש לי לחשוב? אין לי דבר מה מיוחד. רק הדברים הרגילים.
היא הנידה בראשה והתקרבה אליי בעדינות, צעד צעד. "אף פעם אי אפשר לרצות אותך, הא?"
טוב, היא בהחלט צדקה. "אבל תסתכלי לשם, הכל מלוכלך, ומסריח, ואפור,"
"ראית את עצמך בכלל? אתה מלוכלך, ומסריח, ואפור גם!" היא אמרה, מנסה להוכיח את עמדתה.
"כשהיינו חיים, הכל היה צבעוני ובריח פרחים ונקי, אבל אלו היו רק מכונות.
"אנחנו רק תופעות לוואי, לכן צריך לקטול אותנו במהירות, אתה לא חושב?" נשפתי בהתרסה.
היא המשיכה:
"כאן זה באמת כמו שהכל נראה באמת, בלי מסכות ושטויות שמשקרות אחרות.
"הכל אפור, כי אנחנו אפורים, הכל מסריח כי אנחנו מסריחים, והכל מלוכלך כי אין דבר שהוא נקי וטהור כבר עידנים.
"אתה לא חושב? תסתכל על עצמך, אתה נראה כל כך יפה באור השמש,"
היא נראתה כל כך חדורת תקווה, כך שהיה לי עצוב להרוס לה. זזתי באי נוחות במקומי.
"אל תגיד לי שאין שמש, איש! כי כל מה שהיא הייתה אור פלורוצנטי מהחלל!
"העיר הזו, הרבה יותר נקייה וצבעונית ומריחה טוב מכל עיר אחרת שהייתי בה!
"תסתכל לשם!" – היא הצביעה על האנשים האפורים בעיר, הם נראו אפילו פחות אפורים ממה שדמיינתי – "תראה איזה מאושרים הם, איך הם חיים בשלווה, לפחות זמנית.
"אל תגיד שאתה לא רואה את זה!" נאנחתי וחייכתי, היא גרמה לי לחייך.
"את צודקת, אני מצטער. אני מתחיל לחשוב שאני מחבב את עיר המוות המצחינה הזו," אמרתי והושטתי לה יד. היא שילבה את ידינו, כמו פוצחת בריקוד.
כשצעדנו לשם, הרגשתי את הרגשת הקסם שתיארה.
צעדנו, וכבר הרגשתי את הלב שלי מתמלא בחמימות. "אני אוהב אותך…" לחשתי, כך שהיא לא תשמע. והיא באמת לא שמעה. אבל באמת אהבתי אותה. אהבתי אותה בכל ליבי.
"אני ממש שמחה שאנחנו ביחד בעיר המוות האופטימית הזו," אמרה לי בקולה הקטיפתי.
ועניתי לה, "גם אני."