שוברת הלבבות – פרק שלישי

ישבתי על הספה, צופה באיזו תוכנית טלוויזיה שלא ממש עניינה אותי.
אבל ביום כזה גשום, מה עוד נשאר לעשות?
שלוש דפיקות חזקות נשמעו על דלת הבית, קמתי מהספה והתקדמתי לדלת.
עוד לפני שהספקתי לפתוח את הדלת, גבר גבוה בעל שיער שחור מבולגן ורטוב פתח אותה.
אדם.
המהמתי, נשארת שלווה.
"עכשיו אני מבינה למה אסור לגנוב…?" ספק שאלתי ספק אמרתי.
מבטו של אדם היה עצבני, הוא תפס בכתפיי והטיח את גופי אל עבר הקיר
"אל תשחקי איתי משחקים." לחש באיום.
נשכתי את שפתיי.
הבן אלף הזה הכאיב לי.
"עכשיו." התחיל להגיד ומשך בזרועי אל עבר הספה, התיישב והכריח אותי להתיישב לצידו.
"שמחה שאתה מרגיש בנוח." מלמלתי בציניות.
"תחזירי לי את הכסף שלי." אמר.
ישיר הגבר, הא?
"לא אצלי כבר." אמרתי בשלווה.
"אני יודע יותר ממה שאת חושבת." הביט בי.
"חצי מהסכום אצלי, ואני צריכה את הכסף הזה." אמרתי וחייכתי חיוך מתנצל מזויף.
"מצטערת חומד."
"לא אכפת לי מה את צריכה או מה את לא צריכה, זה פאקינג הכסף שלי!" התלהט.
"עכשיו הוא שלי." התעקשתי.
ואיי, הילד לא מבין שאני צריכה את הכסף?
"אל תעצבני אותי." איים.
"אתה זה שהכנסת את עצמך למלכודת, אתה החלטת שהתחת שלי הוא פינת ליטוף." שלחתי לעברו מבט כועס.
"ואת לא בדיוק הראת התנגדות." חייך חיוך מתגרה.
"מה לעשות, משימה זאת משימה." מלמלתי בשקט, משפילה מבטי.
מי כמוני יודעת, שאני מקבלת משימה, אני חייבת לבצע אותה בצורה הטובה ביותר.
"ועכשיו, אכפת לך לעוף לי מהבית?" שאלתי בכעס.
"לא. עד שאת לא מחזירה לי את הכסף אני לא עף מכאן." אמר ברוגע ושם את רגליו על השולחן.
נעצתי ברגליו מבט כועס ונשפתי נשיפה מאיימת.
"הרגליים. עכשיו."
"טוב, טוב, עצבנית." הרים את ידיו כנכנע והוריד את רגליו.
"כנראה שתשאר פה הרבה." חייכתי חיוך נטול הומור.
"כי את הכסף, אתה לא הולך לקבל."