סיפור ללא כותרת – פרק שני

"אז," , כוכב שאלה את אדווה בזמן שהבנות התיישבו ליד שולחן בקפיטריה, "את מכירה את השכבה?"
"כן בטח!", אדווה ענתה וחיוך התפרש על פנייה, "רובם היו איתי כבר ביסודי,ואת השאר הספקתי להכיר. כמו בכל בית ספר, גם אצלנו המקובלים יושבים ביחד," אדווה הצביע על השולחן המרכזי בקפיטריה, שסביבו ישבו בנים יפים ושריריים, ובנות רזות שלבשו חולצות צמודות וחצאיות קצרות שחשפו רגליים דקות וארוכות.
"ומה אני יכולה לעשות כדיי לשבת שם." ניצוץ קטן נראה בעיניה של כוכב, ומבטים תמוהים הופנו אליה. "כדי שאנחנו נשב שמה." תקנה את עצמה בזריזות.
"את צריכה להתחבר בעיקר לרונה. אבל היא לא ממש נחמדה, אז אני לא ממליצה לך." חייכה אלייה אדווה והמשיכה, "יש גם את החננות ואת המטאליסטים," אדווה הצביעה על עוד שולחנות עד שהגיעה אליהם, "ויש אותנו. הלא מזיקים, אף אחד לא ממש יודע עלינו, או שם לב אלינו. אנחנו חיים את החיים שלנו מבלי להפריע להם." , אדווה הצביע עוד פעם על השולחן המרכזי, "אז מה אתן חושבות לאכול?"
"ממש לא נראה לי שלא ישימו לב אליי!" קמה כוכב וזעפה.
"דווקא לי מתאים המקום הזה." הרימה שירה גבות.
"גם לי זה נראה לא רע." מלמלה אנה.
"באמת?! אני הייתי בטוחה שתרצו להיות שם!" כוכב התעצבנה אפילו יותר ופנתה אל אנה "קדימה אנה, את לא רוצה להיות עם כל אלה שם? את לא רוצה להיות מקובלת, ולשנות את התמיד שהייתה לך שנה שעברה?"
"אני רוצה, אבל ההורים שלי…" אנה מלמלה אבל כוכב קטעה אותה
"ההורים שלך מה?! ההורים שלך מה?!!" כוכב כבר צעקה, "אולי תפסיקי כבר להיות ילדה טובה ולעשות כל מה שההורים שלך אומרים לך!"
"כוכב!" שירה צעקה והושיבה אותה "הגזמת!"
"לא, היא צודקת," אנה אמרה, "אני באמת חייבת להפסיק לעשות כל מה שהם אומרים לי."
"היי מי זה?" אדווה הרגישה חייבת להפיג את האווירה המתוחה והצביעה על עומרי אשר חיפש לו מקום, "גם הוא ממעלה הוורדים?"
"כן. הוא שכן שלי."
"אולי נקרא לו, הוא נראה אבוד." כוכב אמרה ונפנפה לו בידה וסימנה לו לבוא.
"היי" בירכו את עומרי כאשר התיישב והכירו לו את אדווה.
"כבר בחרתן מה לאכול? כי אמרו לי שלא כדי לקחת את הפיצה…" החל עומרי אך הפסיק כאשר ראה שהאווירה סביב השולחן מתוחה. "מה קרה פה?" לחש לאדווה שלא הייתה קשורה, כמוהו.
"אני לא ממש בטוחה, משהו עם ההורים של אנה. ככה זה כל הזמן?"
"אני לא יודע, הכרתי אותן רק היום."
'אה יופי!' חשבה לעצמה שירה במירור למראה אדווה ועומרי המתלחששים, 'הבחור החתיך מתאהב בבחורה היפה והאנרגטית. פשוט קלישאה!'

שאר יום הלימודים עבר בלי שאף אחד הזכיר את מה שקרה בשולחן האוכל, אבל כולם הרגישו במתיחות. שירה ידעה שמה שקרה היה בלתי נמנע, בכל הקצר שהכירה את כוכב ואנה, כוכב תמיד דיברה על כמה היא הייתה מקובלת, על איך היא הייתה עושה מה שהיא רוצה, ועל כמה היא לא מתכוונת שזה ישתנה, ולעומת זה אנה תמיד הייתה אומרת כמה היא רוצה להיות כמוה, אבל איזו ביקורת הייתה לאמה לומר על זה. שירה ראתה כמה זה עצבן את כוכב, כי כוכב הרגישה שהיא בעצם מבקרת אותה. לכן כוכב פעלה לפי המשפט שהכירה כל כך טוב "ההגנה הכי טובה היא התקפה". בהתחלה היא הייתה עוקצת את אנה מעט, אבל החלה לבקר אותה בביקורת גלויה יותר לעין. שירה ראתה הכול וידעה שבסוף זה יתפוצץ והעדיפה לא להתערב. היא חיכתה לרגע הזה בקוצר רוח ובציפייה, אך ברגע האמת – בשולחן האוכל – היא עצרה את כוכב. 'למה עשיתי את זה' שאלה את עצמה. אולי בגלל שזה היה מוקדם מדיי, ואנה לא הייתה מתמודדת עם זה,בצורה ששירה רצתה שתתמודד, או אולי בגלל שזה לא היה אמור להיות ככה, מול כולם, בבית הספר החדש, ביום הראשון. אבל שירה ידעה שזה היה רק הפיצוץ הראשון, ושיהיו עוד כאלה – בעצמות הרבה יותר גבוהות.