בין הפטיש לסדן 6

פרק 6
שבועיים ראשונים חלף ואבי לא זע ממיטתי.אולי משום כך לארי לא חזר לבקר.
אבא הניח לג'ייקוב לטפל במאפייה שלנו בזמן היעדרו.קלריס מטפלת במאפייה שלהם.
למדתי לחבב מעט את הרופא עם הזקן הגדול,ג'ורג שמו.בימים הראשונים הוא היה עוקץ אותי כשאבא לא נכח.ואחרי כמה ימים כשאבא היה יוצא להפסקת שירותים או לאכול הוא היה מביא לי דברים טעימים.
האחות שבודקת אותי מספר פעמים ביום היא אלנה ויש לה אחות תאומה שעובדת במחלקה שממול.
אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב.אני אוכלת מה שאני רוצה,הולכת לשירותים לבד (בעזרת הקביים).
סימני התפירה במותן לא מפסיקים לגרד,אבל אני יודעת שככה מרגיש פצע מגליד.
ג'ורג' נכנס לחדר.
"מר הרפר,יש לך טלפון במזכירות.”
"מה? מי כבר יתקשר אליי?”
"אינני יודע.הוא רק ביקש לדבר איתך.”
"מוזר,אבל בסדר…אנג'ל",פנה אליי,”אני הולך לענות לשיחה הזאת ומיד אשוב.בלי שטויות.” הוא קם והלך בעקבותיו של ג'ורג'.
"למה הוא מתכוון בשטויות?” אני תוהה.טוב…בעצם זה כן הגיוני,עשיתי קצת בלאגן בימים האחרונים.סובבתי את הראש של הברז שכשאלנה תיגש לשטוף ידיים המים יפגעו לה בפנים ויצננו אותה.או שגם שיגעתי את ג'ורג',כשבא לבדוק אותי וסובב לרגע את גבו הייתי משמיעה קולות חתול והוא היה נלחץ ומתעצבן.”לא יכול להיות שחיה תכנס לנו למרפאה! חיידקים ומחלות…”.זה היה כל כך מצחיק.
היה גם מתיחה שעשיתי לאבא.התרגיל הכי ישן בעולם ובכל זאת זה עבד.מצאתי שטר של דולר זרוק על הרצפה וניקבתי אותו בצד אחד.קשרתי חוט לבן בתוך החור וחיכיתי שאבא ישב על הכורסה בזמן שהעמדתי פנים שאני ישנה.ברגע שידעתי שהוא רואה את השטר ,וקם לעברו התחלתי לשחק בחוט ולגרום לו לרדוף אחריו עד מחוץ לחדר.כמה צחקתי.
אפילו עכשיו אני צוחקת לעצמי מהמחשבה.
"מה משעשע אותך?” נכנס לארי אל החדר.
"לארי.” נשפתי.לא בטוחה עדיין איך עליי להתנהג איתו.
"כן,ככה קראו לי בפעם האחרונה שבדקתי.”
"מצחיק.”
"אולי,אבל לא מצחיק כמו מה שהצחיק אותך.קדימה,ספרי לי.”
רציתי לספר על המתיחות שלי למישהו בכל הזמן הזה ולא אכפת לי אפילו אם זה לארי.סיפרתי לו והוא צחק בקול רם,מה שגרם לי לצחוק יחד איתו במשך כמה דקות תמימות.
"אמרת שתבוא לבקר קודם?”
"למה,התגעגעת אליי?”
"לא! אני שואלת בגלל אבא שלי.אתה בא רק כשהוא לא בסביבה.”
"את חדת אבחנה.”
"אני מודעת לזה.אמרת שתספר לי על עצמך.”
"אמרתי בפעם הרביעית שאבקר אם זיכרוני אינו בוגד בי.”
"אז מה? בסוף השבוע הזה אני כנראה יוצאת מכאן.אולי הבלאגן שאני עושה נתן לי את האפשרות לברוח מכאן קודם.”
"אני מבין.אבל היום יום ראשון,אני יכול לבקר מחר,ובשלישי וברביעי.אם כן,ברביעי אספר לך.”
"אבל אם אתה בא כשאבי אינו בסביבה איך אתה מתכוון לעשות את זה? הוא לא פשוט יעזוב אותי.”
"שכחתי משהו בחוץ.אני מיד חוזר.”
לארי עזב את החדר וריח הבושם שלו נישא באויר.נשמתי את הריח המתוק אל תוך ראיותיי .הריח ליטף אותן והן רקדו.
"מה את עושה?” שאל קולו המופתע של אבא.
"מה זאת אומרת?”
"את עם עיניים עצומות ,מושיטה ידיים אל האויר ומושכת אותו אליך.”
פניי האדימו.”אני סתם משתעשעת…” ניסיתי להיחלץ מן הבושה.
"אנג'ל,המקום הזה באמת לא עושה לך טוב.”
"אני חייבת להגיד את זה-אמרתי לך.”
"אני מקווה לא להיות פה יותר לעולם.”
"כן,גם אני.אבא,למה אתה לא חוזר לשבת?”
"את זוכרת את הטלפון שעניתי לו?”
"כן,נו?”
"מסתבר שזה רב המשרתים של המלכה! המאפים שלנו הגיעו עד לממלכה וביקשו שאבוא למלכה מחר על הבוקר עם מטעמים מכל הסוגים.וההכנסה תהיה רבה,הובטח לי.”
"אבא,זה נפלא!” אמרתי בשמחה רבה.
"אם כן,עליי ללכת עכשיו כדי לארגן את כל הציוד.מחר אני כבר לא אשוב לבקר אותך,אולי ביום שלישי.נראה מה יהיה.”
"כן,אני כבר בסדר גמור,ועכשיו אנחנו צריכים לטפל בעניין ההכנסות.”
"אני מסכים.”
הוא התקרב עליי ונשק למצחי,כפי שהוא נוהג לעשות כשהוא עוזב אותי.
"טוב,אני הולך אנג'ל.”
"בהצלחה אבא.”
"תודה.אני אזדקק לזה.” אמר בחיוך קל ועזב אותי.
אחרי כמה דקות לארי חזר ובידו שקית כחולה שמצוירים עליה עשרות כוכבים נופלים קטנים.
קניתי לך מתנה.” אמר.
"מתנה? רגע,פגשת את אבי בדרך החוצה?”
"לא,לא ראיתי אותו.”
"אתה אומר לי את האמת?
"כן.”
"מוזר…”
"מה מוזר?”
"אתה אומר שאתה בא כשאבי לא בסביבה.לא באת שבועיים ועכשיו הוא במקרה צריך ללכת ואתה במקרה בא?”
"טוב,אולי יש קצת קשר.לא משהו רע!” מיהר להתגונן.
"אני מקווה בשבילך.”
"אני מבטיח לך.”
הייתה שתיקה.
"כן….טוב,אז תפתחי את המתנה?”
"אני מקווה שאתה יודע שלא קונים אנשים עם מתנות?”
"את אוהבת להקשות עליי נכון?”
"מודה באשמה.”
הוא חייך העביר לי את השקית.בתוכה הייתה אריזה חומה שקשורה בחוט אדום.
"מה יש בזה?”
"מה שלא תפתחי ותגלי?” אמר וחייך .
החוט היה קשור חזק מדי,וחרף שמשכתי אותו בכל כוחי זה לא עזר.לארי רכן מעליי והשרשרת מצווארו נגעה בראשי.”באמת קשרו את זה חזק.אין לך מספריים? או סכין?”
"אם היה,כבר הייתי משתמשת בו.”
"שוב ההערות האלה…הו,אני זוכר משהו חד מתחת למיטה.נחתכתי מזה פעם קודמת שהייתי כאן.טוב,איפה זה היה…” הוא נעלם עם האריזה מתחת למיטה .
"הצלחתי.” אמר וראשו הזהוב הזכיר לי מעט את הזריחה.
"במה השתמשת?”
" אולר שקשור מסביב לברזל של המיטה .לא מבין למה יש דבר כזה כאן."
"אה.”
"נו למה את מחכה? תפתחי את זה.”
לא שמתי לב בכלל שהחבילה נמצאת על הרגליים שלי.פתחתי אותה והייתה בפנים חולצה.מעט מהודרת לטעמי,אבל ממש יפה בגוונים של כחול בהיר שתאמו לגוון עיניי.
"את אוהבת?” שאל בתקווה.
"היא בסדר.” אמרתי בלי חשק.לא רציתי שיחשוב שקונים אנשים בכסף ומתנות. הרי אסתור את עצמי.
"אה..חשבתי שתאהבי אותה קצת יותר…”
"אז טעית.ממש כמו שטעית ונכנסת בי.”
הנחתי יד עד פי.אני לא מאמינה שאמרתי את זה הרגע.הוא עושה כל מה שאפשר כדי שאני ארגיש טוב יותר,הוא התנצל,הוא הביא לי אוכל,מתנה,כסף לפיצויים ( למרות שאבא סירב לקבל את זה) ואני אומרת דבר כזה? בכל זאת,הוא דרס אותי איך שלא יהיה.נאנחתי.”מה אני עושה?” חשבתי.
הוא פתח עיניים גדולות ופצה מעט את פיו.אך מיד השפיל את ראשו לרצפה ושיחק בטבעת שעל ידו.
"אני מצטער….באמת שלא רציתי שדבר כזה יקרה.”
"אסלח לך אם תספר לי על עצמך עכשיו.”
"באמת תסלחי לי? לחלוטין?”
"אני יכולה לסלוח.אבא שלי זה קצת יותר בעיה….אבל אפשר לעבוד על זה.”
"וואו,אם מי שאת חשבתי שתשמרי לי טינה עד סוף ימי חיי,ואולי אף אחרי.”
"מה זה??”
"אני צוחק,צוחק!” אמר והצביע עם שני ידיו על צד שונה של הלחי.
"ובכן לארי,תתחיל.”
"אני רוצה רק לשאול שאלה קטנה קודם.אני עדיין צריך לקרוא לך אנג'לינה?”
"אחרי הסיפור תקרא לי אנג'ל.”
"בסדר אז בואי נתחיל.”
"אני מוכנה כבר מלפני שבועיים.”
"את…משהו מיוחד את יודעת?”
"אני יודעת.” והתקשתי להסתיר חיוך קטן.
"אז בואי נתחיל.אולי שם משפחתי יתן לך כבר את כל האינפורמציה.שמי המלא הוא לארי ריצ'ארד אדורד פנדרגון.”
הוא הרים את פניו מהרצפה והביט ישירות בעייני.
"את מבינה עכשיו מאיפה אני בא?”
"אם מה שאתה אומר הוא נכון…אז אתה הוא…”
"יורש העצר של אנגליה.כן.”
"זה מסביר את הקשר…-”
"עם אבא שלך.אמת.”
פרצתי בצחוק גדול כמו טיפשה גדולה ולארי הסתכל עליי מבולבל.
"מה מצחיק בזה?”
"המלך לעתיד של אנגליה לא יודע לנהוג!”.
"היי,זה לא מצחיק!”
המשכתי לצחוק בצורה מטופשת וניגבתי עם כף ידי דמעת צחוק שנקוותה בעייני.
לארי הביט בי ולא יכל לשלוט בזה.צחקנו כמו שני טיפשים.
"אז כן.אני הוא יורש העצר ואוכתר למלך באופן רשמי ביום שאמי תפרוש מן התפקיד ותעניק לי אותו או תמות.”
"אז זה לא יקרה בקרוב,אה?”
"אני מקווה שלא.כרגע אני די נהנה מהחיים.כשאני מסתובב עם הבגדים האלה והשיער מבולגן אף אחד לא מזהה אותי ברחוב.”
"זה נשמע נחמד.”
"כן…וזה גם מסביר את הפעולות שלי קצת,נכון?”
"אתה מנסה לשלם לנו פיצויים בכך שתשכור את שירותינו?”
"טוב,זאת התוכנית.”
"אז עכשיו אני מדברת עם מלך אנגליה לעתיד….אני צריכה לנשק את הטבעת היחידה והפשוטה שעל היד שלך?”
"אנג'ל…אל תגזימי.אני בכלל לא רוצה להיות מלך.יש לי עוד אח ואחות קטנים.אם אמי תעביר לי את הכתר עוד יותר מ-4 שנים אז אחד מהם יהיה כבר בוגר מספיק להיות מלך.אני מעדיף להיות בחור רגיל.זה הרבה יותר כיף,משוחרר וטוב.”
"מוזר.”
"מה מוזר?”
"אני מתכוונת,נראה לי כלהיות מלך זה כיף.יש אושר ועושר.יש לך הכל,לא חסר לך כלום.אוכל,מיטה,תרופות….”
"כן,אבל חסר לי קצת משהו אחד.”
"מה כבר יכול להיות חסר?”
"אני מאמין.דווקא את,בחורה חכמה,לא מבינה את זה?”
"אני חושבת שאני כן מבינה את המרכיב שחסר למתכון שלך כדי שיהיה מושלם.”
"כן? מה?”
"חברים.”
"רואה? את חכמה.ובכנות,את הראשונה שמבינה את זה לבד.”
"אתה רציני? מה,כל שאר האנגלים טיפשים?”
"או שאת פשוט חכמה מכולם.לא יודע.”
שוב נפלה שתיקה.
"אם כן,את סולחת לי?”
"אני עומדת במילה שלי.” אמרתי והושטתי לו את ידי ללחיצה רגילה.בין בחור לבחורה.
הוא השיט את ידו הימנית ולחץ בידי למספר שניות.ידו הייתה רכה וחלקה.כמובן,יד של נסיך.
"מה יש לך,לארי?”
"טוב…הסיבה שלא רציתי לספר לך מי אני היא ש-”
"פחדת שאני אחשוב כמו שאר "החברים" שלך שרודפי בצע?”
"וואו,את טובה.”
"אני יודעת.” אמרתי בחיוך.
"אז מה אתה הולך לעשות עכשיו?”
"למען האמת בעוד כחצי שעה יש לי שיעור נימוסים עם שני אחי.אני לא סובל את השיעורים האלה,אבל אם שוב אאחר,שזה לעצמו גם לא מנומס,המורה שלי תלשין עליי לאמא ואמא תעמיד עליי שומרים ולא אוכל להתחמק שוב החוצה.”
"זה נשמע לי כאילו אתה כלוא שם.”
"באופן מסוים.”
"אז אתה הולך עכשיו.”
"כן,אני חייב להגיע בזמן.”
הוא קיפל את החולצה שהייתה פרושה על רגליי ואסף את הניירות מהעטיפה כדי להשליך לפח שבצד השני של החדר.
"מה בקשר לכתובת שהשארת לנו? לפיצויים." שאלתי אותו בפתאומיות בדרכו ליציאה.
"ידעתי שאבא שלך לא ירצה פיצויים,אז המצאתי כתובת."
נפלה שתיקה.
לארי עמד ליד הדלת.ידו הפנוייה משכה את הידית והוא אמר "המאפים שלכם באמת טובים.”
ואני עניתי "והחולצה באמת יפה.”
שנינו חייכנו והוא יצא.