חצי רגל באדמה – פרק 7

"כמה שאמה הזאת טיפשה" חשבתי לעצמי, אחרי הכל, היא שאלה אותי אם אני בכלל חצוי. מה זה אמור לגרום לי לחשוב? כלומר, אם היא שואלת אותי באמת ובתמים אם אני חצוי, אז זה אומר שהיא כן? למען האמת, רציתי להאמין. הכל התאים, אחרי הכל, למה שהיא תנתק ככה.
התחלתי לכתוב לה מכתב ארוך, מהסוג שהחברים שלי מכנים "מכתב-שרק-תומאס-מסוגל-לכתוב", כיוון שאני היחידי שבאמת כותב מכתבים ארוכים, מלאים בדברי ביקורת. אני לא שותק כאשר יש לי אפשרות להראות את היכולת הפנומנאלית שלי להסיק מסקנות.

"אמה, כנראה שאת באמת בת פוסידון, ותתפלאי, אני לא טיפש.
אני שמתי לב שאת שאלת אותי האם אני באמת חצוי, וכעסת עלי שלא עניתי. זה הבהיר לי שאת חצויה. להבא, נסי להיות מתונה יותר, זה תמיד הפתרון.
לידיעתך, אני סיפרתי סיפורים בדיוניים, רק כי חשבתי שגם את עושה כך, וחשבתי ששנינו יכולים ליהנות מזה, אבל מסתבר שהאמנת לי, אולי כי באמת רצית שיתברר שאני חצוי. אני לא מבין למה, אחרי הכל, את חצויה, ואני מניח שמה שסיפרת לי הוא נכון, אז ברור שהחיים שלך לא קלים.
האם את מאחלת לי חיים כאלו? מההיכרות הקצרה בינינו ככה את מכירה אותי?
למען האמת, אמה, אני לא יודע למה את כל כך כועסת, לדעתי, הסבירות שלך ליפול על חצוי היא נמוכה מאוד, אני סתם בן אדם, המזל הפגיש בינינו.
אם אלים אכן קיימים, והם כן, כי את חצויה, אז הגורל הוא לא סתם. סביר להניח שיש סיבה למה אנחנו מתכתבים, אני כבר עשיתי את ההקשר, עכשיו תורך.
לידיעתך, אם את לא רוצה יותר להתכתב איתי בסקייפ, תאמיני לי שאני אסתדר גם בלעדייך, על אף שהציון שלי יהיה בסכנה. אני מניח שאת כועסת עלי, או אפילו שונאת (על אף ששנאה זה יהיה מאוד ילדותי מצידך, אחרי הכל, כדי לשנוא צריכים לא מעט זמן של היכרות.), אבל את חייבת להבין דבר אחד. אני סיפרתי לך את הסיפורים, כי באמת ובתמים חשבתי שזה יכול להיות נחמד. אני לא דמיינתי לעצמי אפילו שאת חצויה, ואפילו אם כן, לא דמיינתי שתיקחי את זה ברצינות.
תראי, אין לי מושג למה את כועסת עלי כל כך, והייתי שמח אם תסבירי לי גם למה.
שמעי, אני אהיה כן איתך, אני כל כך רוצה שעולם החצויים יהיה אמיתי, שאני משוכנע שאת חצויה, וזאת ההזדמנות שלך לא לפחד.
אני שומר סודות נפלא, תשאלי את החברים שלי. מעולם לא סיפרתי אף סוד שלהם."
ופתאום, נגמרו לי המילים.
זה לא משהו שקורה לי בדרך כלל. בדרך כלל המילים יוצאות ממני, בלי לעבור במוח, ופתאום המילים נתקעו, בלי לזוז, בלי להתקיים.
"תראי מה זה, את שחררת בי כל כך הרבה רגשות, שאני כבר לא מסוגל לכתוב. מחכה לתשובה, ושלא תעזי לא להחזיר לי אחת. את לא מכירה את האופי השוויצרי, אנחנו נקמנים, ואני יודע איפה את גרה." כתבתי לה "כמובן שהכל בצחוק, אני לא אצליח לעשות כלום למשהי שמסוגלת להכות בצונאמי את העיר שלי. אם את בכלל זוכרת מהי. בכל מקרה, מחכה לתשובה, בזמן שאני עושה עבודות רס"ר שלאבא ולאמא החוגרת שלי אין כוח לעשות, תומאס."
סגרתי את הסקייפ, בהרגשה כאילו משהו מסתובב לי בבטן, וזה לא מצא חן בעייני.
בדיוק אז רומאן התחיל לילל על משהו, אז הלכתי עוד לפני שאבא יספיק להגיד לי משהו, אבל עד שהגעתי לספה שבה שכב רומאן, ראיתי את אימי החורגת מטפלת בפעוט הקטן.
הלכתי לחדר שלי, בלי להגיד אף מילה, בכוונה לישון.
שינה מארגנת לי את המחשבות בדרך כלל.
רק נשכבתי, ופתאום היה לי חלום יוצא דופן.