לא, רק לא זה – פרק 4

ברגע ששמעתי את השם שלו הסתובבתי ורצתי לכיוונה. "מי? מה? איך קוראים לו?" שאלתי בפאניקה. אמא שלי וטיילור הסתכלו עליי בפליאה. "ממתי בנים מעניינים אותך כל כך?" שאלה טיילור בשעשוע ושילבה את ידיה. "סתם מסקרנות… ולמקרה ששכחת אני עוד מעט בת 16, גם לי יש הורמונים את יודעת" עניתי. הרגשתי איך עייניה הירוקות בוחנות אותי, כאילו מנסות לחדור לכל תא ותא בגופי, מנסות לקרוא את מחשבותי. "אוקיי, אז ככה" בשניות המבט הבוחן והספקני נהפך לחיוך. "יש לו שיער שחור חלק, ועיינים כחולות מדהימות! נכון, יש לו סייד אבל אפשר להתגבר על זה, הוא גבוה מאוד ומנגן בגיטרה…" וכך היא המשיכה לתאר אותו, להתלהב ולקפץ. רציתי להביא לה סטירה שתתאפק על עצמה, איגרפתי את ידיי מרוב כעס ועצבים עליה. איך היא מעיזה? שוב? מתי היא כבר תלמד? מתי היא תפסיק לחשוב רק על עצמה? היא אף פעם לא אהבה גיטריסטים, עד כמה וכמה שהם עם פירסינגים למינהם, זה תמיד היה הקטע שלי, היא עושה לי את זה בכוונה? עד כמה נמוך היא יכולה לרדת לעזאזל?! אין לה גבולות! 'קייט! מה עובר עלייך? נשבעת שלא תתאהבי, שלא תעזי להתאהב עכשיו, במיוחד לא בגיל הזה, רק נפגעים יותר, אל תיהי טיפשה!' חשבתי לעצמי.
"…ועוד שבוע הוא יהיה בן 17! אנחנו נהיה באותו גיל!" הצרחה של טיילור קטעה את רצף מחשבותיי. "נכון שזה מדהים קייט?" "מה? אהה כן, כן מאוד" אמרתי וזייפתי חיוך. "קייט את מכירה אותו?" אמא שלי שאלה פתאום. "טוב, אממ… אנחנו מנגנים ביחד על גיטרות, הוא על בס ואני על חשמלית ומר. ג'יימס נתן לנו סולו ביחד ו-" "אתם מה?!" טיילור קטעה אותי, ובאותו זמן קפצה מהכיסא שלה בבת אחת וכמעט נפלה מרוב התרגשות, ומגובה עקביה.
"דיברתם? הוא חמוד? הוא פנוי? הוא רוצה חברה?" מה עובר עליה? ממתי היא כל כך מעוניינת בבן כלשהו? היא עושה לי בדווקא. אבל מצד שני… איך היא יכולה לדעת? "אממ… טוב זאת לא הייתה ממש שיחה, סתם דיברנו קצת אבל זה נשמע שהוא חמוד, חמוד מאוד אפילו הייתי אומרת" עניתי כשחיוך החל לעלות על שפתיי בעוד אני נזכרת בשיעור שלנו ביחד. "וואו מעולה אם הוא התחבר איתך, אז לא תהיה לי שום בעיה להתחבר איתו" היא אמרה בחיוך מעצבן. "היי, רגע וואו מה זה אמור להביע?" "טוב בואי נודה בזה קייט, את בנאדם סגור, פריקית לכל דבר, לובשת רק ארוך ונעליים סגורות, הפוני המעצבן הזה שמכסה לך את העיינים, ובואי נודה בזה… הפנים שלך גם לא יפות, את בעצמך לא יפה, וזה רק התיאור החיצוני, את לא נותנת לאף אחד להיכנס אלייך, פיזית ורגשית, את מעדיפה להיות לבד, לא להתבלט, לא יוצאת למסיבות…" 'חשבת אולי שזה בגלל ההתנהגות הזנותית שלך? שבגללך אני סגורה? שאני עושה כל מה שאני יכולה רק כדי להיות ההפך הגמור ממך?' חשבתי לעצמי. "טוב, זאת הייתה ממש מכה לאגו" עניתי, והסתכלתי לכיוון אמא שלי בתקווה להגנה
הפרק הזה מוקדש לאהבה אחת, למרות שהיא לא ביקשה :) כי הסיפורים שלה פשוט מדהימים וממליצה לכולם לקרוא :) היא הצליחה להגיע לרשימת המועדפים שלי והיא קיבלה את זה ביושר ;)

ממנה, כמו שהיא תמיד מגינה על טיילור, אך במקום היא עשתה תנועה בראשה כמסכימה עם כל מילה של טיילור. השפלתי את מבטי. "אני יודעת! אולי תכירי לי אותו!" טיילור צעקה פתאום. "מה?! רגע, מה?? את רוצה שאני יכיר לך את מייסון?! השתגעת?!" "למה לא? דיברתם כבר לא?" "כן אב-" "אז מצוין, פשוט תכירי ביננו, ידעתי שבסופו של דבר את תיהי מועילה" היא אמרה בחיוך מתנשא וחיבקה אותי. למה היא עושה לי את זה? מה עשיתי לה כבר רע בחיים? למה היא עושה לי בדווקא? " כן כן מה שתגידי" אמרתי בחוסר סבלנות והשתחררתי מאחיזתה המוחצת, ורצתי לכיוון המדרגות המובילות לחדרי.
נכנסתי לחדרי וטרקתי אחריי את הדלת, הדלקתי את המוזיקה והתיישבתי על המושב שלי בחלון והסתכלתי החוצה לשמיים כמצפה לתשובה, לעזרה, לרעיון.
הייתי עצבנית נורא. ולא ידעתי על מי בעצם. אולי על טיילור, ששוב חושבת רק על עצמה ושוב תהרוס פה הכל, ואמא כרגיל תיגרר אחריה ולי לא תהיה ברירה אלה גם לבוא אחריהם. או אולי על מייסון שגרם לה להתנהגות הזאת, למרות שטכנית הוא לא אשם, אנחנו לא חברים או משהו הוא יכול לדבר עם כל בת שירצה. המחשבה הזאת שאולי היינו יכולים להיות חברים גרמה לי לחייך. רציתי לחבק אותו, להרגיש אותו קרוב, להרגיש את פעימות הלב שלו, וכל תא ותא בגופו נוגע בי. רציתי להרגיש את מרקם שפתיו על שפתיי, רציתי את כל כולו.
התאשתתי מהר והתחלתי לכעוס על עצמי שאני חושבת עליו בצורה כזאת, ושאני מתחילה לפתח כלפיו רגשות, המוח שלי אומר משהו אחד, אבל הלב חושק במשהו אחר.
השמיים נראו מעוננים ואפורים כאילו בכל רגע עומד לרדת גשם. היו בי רגשות מעורבים מצד אחד רציתי להישאר. אני אוהבת את בית הספר, את הבית והחדר החדש, את החלון… אבל מצד שני אני מתחילה לפתח רגשות כלפיי מייסון. אני לא רוצה לוותר עליו, במיוחד לא בשביל טיילור שתמיד הורסת הכל, הפעם אני לא מוכנה לוותר.
הסתכלתי החוצה, טיפת גשם נחתה על החלון וזלגה למטה, ואחריה עוד טיפה, ועוד אחת.
נאנחתי ונתתי למחשבותיי לנדוד, ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות.