התגלות הקסם | פרק 13

הליכה של כמה שעות נמשכה נצח, והחשיכה כבר התחילה לכסות את השמיים שלפני רגע היו תכולים ומלאי עננים. בכמה רגעים הצלחנו להעביר את הזמן בשיחות, בניהם היו גם ויכוחים, אך בין הרגעים האלה היו שתיקות מחרידות, כאלה שגורמות לשטויות של ניר ומאל להיות נסבלות, ואין הרבה מצבים שיכולים לגרום לתחושה הזאת אצלי.
" אני כבר מתחילה להיות עייפה." פיהקה מירה.
" אנחנו יכולים לעצור כאן ולהקים מחנה." הצעתי.
" לא! לא!" התנגדה מירה בתוקף. " רק לא מחנה!"
" מה רע במחנה?" שאל שיי.
" הכל!" פתאום נראה היה שלמירה יש את כל האנרגיות שבעולם. " פעם אחת הייתי במחנה, והתחיל לרדת גשם והייתה נזילה באוהל והמדורה כבתה והיינו חייבים להצטופף ביחד כל הלילה בשביל להתחמם. שלא לדבר על כך שכל התיק שלי נרטב, ומסתבר שגם חיות בר אכלו לנו את רוב האוכל בלילה. ואחרי זה גם איבדנו את הדרך חזרה והרגליים שלי כאבו במשך שבועיים שלמים. וזו הסיבה שהבטחתי לעצמי שבשום פנים ואופן בשום מצב אין סיכוי בחיים שאני אקים מחנה!"
" בסדר." עניתי באיפוק וניסיתי שלא לחייך מהדרך בה היא סיפרה את הדברים. " אם את כל כך מתנגדת. נמשיך ללכת עד שנגיע למקום שיש בו בית מלון או אכסניה."
" זה ייקח הרבה זמן?" שאלה בעייפות.
" אם תמשיכי להתלונן, אז כן." ענה שיי, ומירה נאנחה בייאוש.
הלכנו עוד כמה מטרים. בזמן הזה הגעתי למצב שבו נשרכתי מאחורי מירה ושיי.
השמיים כמעט ונעשו שחורים לגמרי. הכוכבים נתנו לנו נקודות אור להסתמך עליהם, אבל מקור האור החזק ביותר היה, כמובן, הירח, שהיה כמעט מלא.
" תראו." הצביע שיי לעברו. " מחר הולך להיות ירח מלא."
" מגניב." הגיבה מירה. " תגיד," פנתה אל שיי. " זה נכון, כל הקטע הזה עם ירח מלא? ועם אנשי זאב והכל?"
" כן." ענה מיד.
לפתע נשמעו קולות רשרוש מבעד לשיחים. כולנו קפאנו במקום בפחד.
" אולי לא הייתי צריכה לדבר על זה?" לחשה מירה בחרטה.
הקולות התקרבו אלינו יותר, ונעשו חזקים יותר מרגע לרגע. הצלחנו לשמוע שמישהו, או משהו, מתקרב לאיזור שלנו.
מירה תפסה את הזרוע שלי בכוח. אולי ביותר מדי כוח, כי הייתי יכול להישבע שהיא נשברת עוד רגע. שיי, שהוביל את השיירה, הלך לאחור והתקרב אלינו יותר.
מתוך השיחים יצאה דמות גבוהה ומעורפלת. מירה צעקה בפחד.
" תירגעו!" נשמע קול מצחקק של נער צעיר. שנינו פקחנו את העיניים ושחררנו מהידיים של השני.
עמד מולנו נער צעיר כשבשתי ידיו הוא מחזיק עצים להסקה. הוא עדיין גיחך מהתגובה שלנו.
" אתם נראים צעירים מאוד בשביל להיות מטיילים." אמר.
" אתה יודע איפה יש לנו מקום לישון בו בלילה?" שאלה מירה.
" יש בכפר." ענה. " זה ממש לא רחוק מכאן, אני ואבא שלי גרים שם."
" תוכל להראות לנו את הדרך?" שאלתי.
" בטח." ענה והחל ללכת, מסמן לנו לבוא. " קוראים לי קאלין, דרך אגב."
" אני שיי." הציג את עצמו. " ואלה טנא ומירה."
" טוב, נעים לפגוש אתכם." ענה.