ציידת-פרק 37; ג'סיקה הארפר.

"כירון!" קראנו לו ודפקנו בכוח על דלת משרדו, "כירון!"
הקנטאור הזקן פתח את הדלת.
"בשם האלים! מה פשר זה?" הוא שאל מזועזע.
"כירון, קיבלתי את הנבואה." אמרה רייצ'ל רצינית.
הבעתו של כירון השתנתה. "כנסו, כנסו."
כשנכנסנו לתוך משרדו של כירון עברו המוחי כמה מחשבות ביקורתיות על המקום,
שכדאי *מאוד* לכירון לקחת לצומת ליבו:
הדבר הראשון שחשבתי לעצמי שיש כאן ריח של זקנים ופרוות סוס רטובה (טוב, מעניין למה).
ואז חשבתי שהבית נראה משנות ה-50; היו שם כורסאות, שטיחים, תמונות ישנות ואח שכרגע הייתה חבויה וכלי נשק (שילוב מעניין).
בצד היה כיסא גלגלים שלו. והיה שם מין מדף תהילה, איורים ותצלומים עם חניכים רבים, היה שם את פרסי, את אנבת' ועוד הרבה אחרים.
כשנכנסנו התנגן לו בפטיפון תקליטור ישן ובו מוזיקה מחרידה.
זה היה נשמע כמו ברזלים ומסורים מנסים לגרום לאנשים להתאבד.
חסמתי בידיי את אוזניי. "WTF?! תכבה את זה, כירון!" אמרתי בכאב.
כירון כיבה את זה, "מה הבעיה?" הוא שאל כנעלב, "זו מוזיקה קלאסית, מיטב הלהיטים."
"זה היה מוזיקה? חשבתי שזה אחת השיטות שלכם להעניש ילדים."
"גם…" אמרה רייצ'ל מחניקה צחקוק.
"זה שאתם לא מבינים מזה מוזיק-" "כירון, תתרכז." הזכירה לו רייצ'ל לפני שיפתח ב'נאום'.
"כמובן," הוא אמר, אך הבעתו הנעלבת עדיין לא השתנתה, "אז אמרת שקיבלת את הנבואה?"
"כן." אמרה רייצ'ל ודקלמה לפניו את הנבואה.
הבעת פניו של כירון השתנתה להבעה שהייתה על פניה של רייצ'ל ששמע על הנבואה.
"אתה חושב שבטוח ששבעה חצויים יצאו? כולם ביחד? זה יעשה הרבה צרות וימשוך הרבה ריח." אמרה רייצ'ל בדאגה.
"אם כך רצו אלות הגורל, אז כן." אמר כירון באנחה.
הייתה שתיקה של כמה שניות.
"אתה חושב שזה זה?" שאלה אותו רייצ'ל בסקרנות ניכרת.
כירון הרהר, "אני לא בטוח, אבל הרבה רמזים מצבעים לכיוון."
"רוצים לספר לי?" שאלתי אותם.
שניהם זעו באי-נוחות.
"טוב, לא צריך." אמרתי בזעף והחמצתי פנים.
"תביני ג'סיקה, לא כרגע. בסדר?" אמרה רייצ'ל.
הנהנתי באי-חשק.
"אז…את יודעת את מי לקחת?" שאלה אותי רייצ'ל, מנסה להעביר נושא.
"כן," חייכתי לעצמי חיוך קטן.

המשך יבואו………………………