(אין שם לסדרה) פרק 1
משהו קטן, אולי תשמעו את השיר הזה יחד עם הקריאה
אולי זה יעזור לכם להכנס לאווירת הסיפור? בכל מקרה הנה השיר:
תשתדלו יותר.
תרימו זרועות.
תזיזו מותניים.
עוד יום בחוג ואני מתה.
"קדימה! אתן לא פרות!"
יום שגרתי, רק מזל שאני לא אלך היום לחוג המחול ולא בשום זמן אחר כי אני שייכת למחצה לחוגים של בית הספר לאומנויות.
אני קמתי כשכל השער הבלונדיני שלי סבוך מאוד ולסרקו נחשב למשימה הקשה בעולם.
אני לובשת ג'ינס משופשף בעל כמה קרעים מתוצרת ביתית וחולצת טריקו בצבע כתום בוהק עם הכיתוב; גם אני מתמודד/ת לבית הספר לאומנויות הבמה.
אימא ניגשה אלי ומסרה לי את העובדה שבעוד יומיים יגיע החופש, ואחריו בית ספר לאומנויות במה ושם הריקוד ברמה קשה יותר מהחוג ה"זול" שאני בו עכשיו. אני בוחנת את הדומינו שסידרה אחותי הקטנה ואז בתנועה זריזה בעטתי באצבעות רגלי בדומינו וכולו נפל. "למה, אלין?" שאלה אחותי וסידרה את כולו באריזה קטנה. "אוף! עד שבניתי את זה!"
"אחיות גדולות זה מעצבן." עניתי לה לפני שהיא הספיקה לומר זאת.
אני התחלתי לרקוד בעודי עושה טוסט לארוחת הבוקר שלי.
רגלי נעו בהתחלה בריקוד בלט קצר ואז עברתי לפופ כשכל תנועותיי זריזות ומגניבות למדי שחלק מהן הוא גל עם כל הגוף וסיבוב כל הראש כמי שאומרת, אני לא מסוגלת יותר.
מיהרתי לנסות להסתרק אחרי שאכלתי את הטוסט, זה היה כואב והקשרים בשערי סירבו להקשיב לי, רוב הזמן זה ככה. אימא נאנחה כשראתה את מאמציי ועזרה לי להתיר את הקשרים, על זה הודיתי לה יותר מכל.
לבסוף נעצרתי ליד פתח הדלת ונשמתי המון נשימות, היום אני חייבת למצוא משהו,
אבל לא היה לי מושג מה, אבל כנראה זה תעסוקה לחופש או חברות.
רצתי לבית ספר בשיא המהירות ליבי דפק, זכרוני ניסה לשווא להזכיר לי דבר מה ומצפוני כעס ששכחתי. "רייצ'י! מה יש היום?! יש משהו, נכון?" צעקתי לחברתי רייצ'ל בשיא הפחד ברגע שראיתי אותה מנתקת שיחה כמה מטרים ממני.
"בטח שכחת…" גמגמה לעצמה. "כן, היום יש אודישנים לבית ספר ל-"
"אומנויות הבמה!" נפלתי על ברכי בזוועה. רייצ'ל חייכה אלי, היא לא עושה אותם כי היא לא הולכת לבית הספר הזה. "את תצליחי, אבל אני לא מאמינה ששכחת הרי על החולצה שלך כתוב…" אבל היא עזבה מלהמשיך ולנזוף בי.
אני התחלתי להילחץ, זו לא בדיחה, כל האודישנים! הם כוללים משחק, ריקוד ושירה.
רייצ'ל משכה בכתפייה ומיהרה לכיתתה כשאני עוד יושבת על המדרכה שסמוכה לבית ספר.
"נו מה, נזכרת באודישנים?" גיחך מישהו מאחורי גבי, סילבר מין הסתם.הוא עזר לי לקום. " בשירה תשירי את השיר ההוא, הזה שבצרפתית, את טובה בו. במשחק תתנהגי כמו ילדה מפונקת ומצחיקה או כמו עצובה ומצחיקה." סילבר הוא השכן שלי והוא בקטע של : אני עוזר לכולם, היום.
הוא ידיד שלי ושנינו נבחנים לבית הספר. "מאיפה ידעת שאני חושבת על זה? אה, ולמה בדיוק אמרת פעמיים מצחיקה כשנתת לי עצות למשחק?" קמתי וניערתי את בגדיי. "כי זה מה שאני חושב. זו התשובה לשאלה הראשונה." גיחך סילבר. "ואת מצחיקה מטבעך אז למה לא להיות כזאת גם במשחק? בסדרות דיסני הבנות תמיד מצחיקות, הן יכולות להיות כל נערה אבל," -סילבר הרים יד- "הן חייבות להיות מצחיקות וזה כל הקטע."
ובנימה אופטימית זו פנינו אל בית הספר, רועדים מהתרגשות.
בניינן בית הספר היה די קטן בצבע ורוד מקולף, לא מקום שתרצו ללמוד בו.
כמה תמונות של אלברט איינשטיין נתלו ליד הכניסה לבניין וברובן אלברט המסכן היה מכוסה בספרי שלג שלא הורידו. "סילבר תן כיף, אחי!" שמעתי את חבריו של סילבר. וסילבר נעלם איתם."תודה באמת." מלמלתי ופניתי לכיתתי.
את פניי הקדימו בכדור מים אחד על החולצה הכתומה, בספריי שלג , בנעץ על הכיסא ובקריאות הידד מזויפות. "נו, הקטנה שלנו תרקוד? ואיך לעזאזל תצליחי? לא למדת בכלל."
אמרה בקול צפצפני מרי- אן, "אלופת" הריקוד.
"זה… את… את מתכוונת לתחרות? ביני לבינך?" שאלתי ואז מיד הסכמתי. "אני מסכימה, עכשיו אפשר ללכת?" והלכתי להחליף בגדים משאירה את מרי- אן עם פה פתוח והבעה זעופה תמידית. כשחזרתי עם חולצה בצבע סגול שמצאתי בלוקר אן הדליקה את השיר שבחרה.
"acapella?" שאלתי בקול מזועזע והבטתי בעיניה של אן.
"לא,אני חוששת שלא נרקוד זו מול זו… אנו נבחן את התוצאות של האודישנים ומי שתתקבל עם רוב הנקודות תנצח!" ואז אני התיישבתי מסוחררת על כיסאי, חושבת על דברי אן, שבלי ספק נועדו להרוג אותי.
"רק רגע… זאת אומרת שאת מצפה שאני אבחר כמה בנות להיום, לאודישנים.
שנירקוד ונשיר יחדיו? על איזה שיר שאנו רוצות?" שאלתי וניסיתי לחשוב בהגיון.
"כן, ממי, כן בדיוק מה שאמרת." התשובה הרסה אותי, את מי אבחר?
תגובות (0)