פיצול אישיות

"אני לא כמוך", הוא הסיט את מבטו אל הרצפה.
"אתה כן. אתה בדיוק מה אתה-אני. תביט בי, תכיר את עצמך".
"אתה-לא-אני!!!" צרח את זה באיטיות.
"אתה כן, תראה איך אתה מתנהג, נראה מבפנים…" קולו היה ערמומי, לועג, אך רגוע.
"אני לא כמוך! זה שקר!!! זה שקר!" הוא כיווץ את ידו לאגרוף ופגע במראה. חתכים נכנסו לו ליד, אך הוא התעלם מהכאב.
המראה הייתה שבורה לרסיסים גדולים.
"אני לא אתה" הוא התנשף. שיערו נפל על פניו.
"אני זה בדיוק מה שאתה-תתמודד עם האמת".
"אבל זה שקר! אני לא כמוך!!!".
"ועם האנשים שהרגת, שעינית? תלמד-אתה מפלצת שנראת בדיוק כמוני, רק מבפנים".
"תפסיק! דיי!!!" הוא צעק ותפס את ראשו בשתי ידיו, מזיז אותו הצידה באי אמון.
"אני לא. תכיר את האני הפנימי שלך. תרצה לקרוא על האוטוביוגרפיה שלי? קלי קלות-אני רוצח, אני רשע, אני מפלצת"
"לא!!! די!!!".
"אני לא אפסיק".
צחוקו המצמרר הידהד בחלל החדר.
"די כבר! זה שקר! אתה לא אני! אני לא מפלצת!".
"אתה כן". חיוכו היה נורא, רשע.
"די! אני מפלצת! אני מפלצת! אני אהרוג אותך!!!".
"לא תצליח". שיניו הצחות נחשפו.
"אני כן!" הוא אמר, וקם על רגליו, לוקח איתו את הרסיס הכי גדול שמצא.
הוא תקע אותו בבטנו של ה'מפלצת העצמית' שלו.
המאשים לא נפגע, אך הוא כן. דם זלג מבטנו, אמנם לא היה לו שם כלום. הוא הבין-זה באמת הוא.
העולם נהיה שחור.