מאושרת או מעושרת? פרק 21

כשסיימתי לאכול,שיחקתי קצת עם הילדים כשאימי באה להגיד לנו שאנחנו חוזרים לארמון והתחלנו להתארגן לחזרה. צוות העובדים החל לפרק ולארגן את הכל, להשאיר את המקום נקי, משפחתי דגלה בערכי קיימות. נשארנו באותן הקבוצות, וכך מצאתי את עצמי שוב יושבת לצידו של מתיו, מתיו שאל אותי אם אני רוצה להחליף אותו בנהיגה, ועניתי לו שלא, הרגשתי עייפות לאחר השחייה הממושכת והמשחקים עם הילדים, "יופי, אז אין לך זכות להחליט על המוזיקה", מתיו אמר בצחוק וקרץ לשאר הנוסעים, כולם צחקו והסכימו איתו, מתיו הפעיל את הפלייליסט שהכין מבעוד מועד. השיר הראשון החל להתנגן, מיד קפאתי במקומי כשזיהיתי את השיר, היה זה השיר שמתיו הקדיש לי לא מזמן let her go by" passanger", ישבתי ללא תזוזה למשך כל השיר,מחשבות שהדחקתי כל הטיול הציפו אותי, מתיו הביט בי בזווית העין. כל השירים שהרכיבו את הפלייליסט היו שירים שהרכיבו גם את פסקול חיי עם מתיו, משירי ילדות ועד שירים מהזמן האחרון, שירים שאהבנו לשמוע, צחקנו מהם, חיקינו אותם. רציתי להרוג אותו, "אתה שקוף מדי" סיננתי לו בשקט כשראיתי שהוריי והוריו נרדמו, "הוא הביט בי דרך המראה ואמר בלחש, "אני מזכיר לך את כל מה שעברנו ביחד, כל השנים. אל תשכחי אותי, מתיו אמר, מביט עמוק לתוך עיניי למספר שניות וחזר להביט בכביש, נותן למילים לשקוע בינינו. הסטתי מיד את מבטי הצידה, מפנה את גבי אליו, דמעות זלגו מעיניי ומחיתי אותם מבלי שיראה, לפתע הרגשתי את ידו על ברכי, הושטתי יד ואחזתי את ידו למספר רגעים ושחררתי, הוא שב לאחוז בהגה בשתי ידיו, מחייך אליי דרך המראה ושואל בתנועות שפתיים ללא קול אם הכל בסדר, הנהנתי בראשי והשענתי את ראשי על החלון,בנימנום קל "היי, אל תרדמי" מתיו לחש לי והקפיץ אותי, "אני לא, אני לא" עניתי בלחש וניסיתי להשאר ערה, "קחי", מתיו הושיט לי פחית משקה אנרגיה שהוציא תחת מושבו, "מה איתך?" שאלתי בלחש, לא רוצה להעיר את השאר, "אל תדאגי, אני מסודר" מתיו חייך והראה לי ארגז של שישיית משקאות אנרגיה "שלוש בשבילי ושלוש בשבילך" אמר בקריצה. את יתרת הנסיעה העברנו בבדיחות, שירים והשתטות כללית, גוררים את הורינו להשתטות איתנו, לא ראיתי את הוריו במצב הזה לפני כן, ואהבתי ששיתפו פעולה. הגענו לארמון בסביבות השעה חמש, מה שנתן לי כשלוש שעות להתארגן למפגש עם מתיו, אימא הודיעה לכולם שהארוחה תערך בשש וחצי ועל כולם להגיע בלבוש לבן. הבטתי בתמיהה בכולם, והם החזירו לי מבטים שומרי סוד. עליתי לחדרי, נכנסת מיד להתקלח להוריד מעליי את החול והמליחות מהים,נכנסתי שוב לחדרי, מעיפה מבט במזוודות הרבות שנחו בקצה החדר, הרגשתי לא בנוח לראות אותו שומם כך, הזכרונות מזמנים אחרים עלו בראשי, נשכבתי על המיטה לזמן מה, חווה אותם מחדש, בוחנת את החדר ופתאום עיניי נחו על קופסה בינונית עטופה בנייר עטיפה בצבעי הקשת כשכרטיס ברכה גדול מונח מעליו. קמתי מהמיטה במהירות, מחזיקה את הכרטיס כאילו הוא עשוי מזכוכית עדינה, פתחתי את הכרטיס, וכתב ידו הנאה של מתיו, קיבל את פניי, שם הוא הסביר לי שעליי ללבוש את השמלה הלבנה שמחכה לי בתוך הקופסא למפגש הערב, וזהו, לא היו עוד הנחיות.'מעניין אם זה מתואם עם משפחתי?' חשבתי לעצמי ועניתי מייד "לא…אין סיכוי" אמרתי בקול, הנחתי בצד את הכרטיס ואת המכסה של הקופסא, והבטתי לתוכה, חלקה העליון של השמלה נגלה אליי, שילוב של תחרה ושיפון עדין, 'מתיו מכיר אותי כל כך טוב' חשבתי לעצמי הוצאתי את השמלה בעדינות מהקופסא, זו הייתה אחת מהשמלות הכי יפות שראיתי בחיי, היא הייתה עשוייה משתי שכבות, בטנת ניילון ומעליה שיפון ותחרה, שמלה ארוכה בלבן,גזרת אלה יווניה בעלת כתפייה אחת, תחרה כיסתה את חלקה העליון עד קצת מתחת לחזה, והשאר היה שיפון שנשפך, מלווה כל צעד ומתנופף לצדדים, בדיוק כמו שאהבתי.בקופסא, תחת השמלה נחו זוג עגילי יהלום לבנים עדינים, ארוכים ומגיעים מעט מעל לכתפיים וזוג סנדלי עקב נמוכים בצבע שמנת, מעוגלים וסגורים מקדימה, ורצועה עדינה סוגרת על הקרסוליים, התלבשתי לארוחת הערב המשפחתית, המיוחדת והאחרונה לפני הנסיעה. טרקלין ההסבה שלפני חדר האוכל היה מלא בכני ציור, עליהם נחו תמונות משפחתיות שלנו, מכל מיני זמנים,ירדתי במדרגות נזהרת שלא ליפול, מביטה בהפתעה שאירגנה לי משפחתי, והם מביטים בי בהפתעה על הופעתי. הדחקתי את ההתרגשות שאחזה בי למראה התמונות, היו שם תמונות מחתונתם של הוריי, ותמונות ילדות של אחיי ואחיותיי ושלי, תמונות מטיולים ומאירועים שונים, תמונות מחתונות אחיי ואחיותיי, רגעים שנשכחו לצד רגעים שלא יישכחו. כולם חיבקו אותי, הרמנו כוסית לחיים, והם הכריחו אותי לשאת נאום קצר, נשאתי נאום מבודח ונכנסנו לחדר האוכל, אימא ניגשה אליי והחמיאה לי על השמלה "לא זכור לי שתפרת אותה לאחרונה" אימא אמרה והביטה בי בחשדנות, נשקתי לאימי ואמרתי לה "מצאתי אותה בארון, אימא יקרה", והתיישבתי בין גיסי הנשוי לאחותי הגדולה ובין אחי הגדול. ארוחת הערב עברה בנעימים, רגוע יחסית לימים האחרונים, לא תוכננה שום פעילות לאחר הארוחה כך שיכולתי לחמוק מבלי שירגישו בחסרוני. כולם היו עייפים לאחר הטיול ופרשו לישון יחסית מוקדם, ואני, שיחקתי את המשחק ואמרתי שגם אני עייפה ואני יוצאת לסיבוב קטן ועולה לישון, "תחזרי מוקדם, אל תשכחי שאת צריכה לנסוע מחר" אימא קראה אחריי, שלחתי לה נשיקה באוויר ויצאתי שומעת את אבי גוער בה "תני לה לחיות את החיים, היא כבר גדולה…", חייכתי לעצמי ויצאתי, 'עוד עשר דקות אתייחד עם מתיו שלי', אמרתי לעצמי, משחזרת שוב את מה שקרה בנקרות…