the last text
הקירות הלבנים סגרו מעליה. אותו חדר קטן. המכונות המטופשות מצפצפות לכל עבר.אותה האחות בחלוק הלבן ששואלת אותה מה היא מרגישה. מה היא מרגישה? פשוט נפלא! היא באותו חדר משעמם, בלי חברים, כאב בכל גופה, כל בוקר היא בכלל נדהמת שהיא התעוררה והיא בחיים, ההורים שלה בוכים בלי סוף, בקיצור….נפלא!
היה לה אייפון. אייפון לבן עם מגן סגול. אותו קיבלה לפני שנה. מתנת 'התעודדות' ומתנת תקווה שהינה זה עוד מעט נגמר!! היא לא הבינה למה הם מתכוונים… למחלה? לתקופה? לחיים?
היא שלחה לו הודעה, הוא היחיד שהיה לצידה במשך השנים האחרונות.
" אני יודעת שזה מוזר שאני שולחת הודעה…אבל זה הסוף. אתה מאמין?? כל המאמצים היו לשווא
עוד נתראה…אתה יודע, בצד השני. רק רציתי להגיד לך תודה ושאני אוהבת -…."
הפלאפון נשמט מידיה. המכונות הפסיקו לצפצף. רק הצפירה הדקה שבישרה על הסוף פילחה את האוויר, וצרחה שלך צער שאפילו היא שמעה…
שם, בצד השני.
תגובות (6)
היו כמה שגיאות קלות פה ושם, הניסוח לא היה מדהים. הרעיון יפה מאוד, וחבל לי. חבל שלא הוצאת ממנו את המיטב.
תעברי עליו שוב, כי אני יודעת שאת יכולה להפיק מזה דבר מדהים שיגרום לדמעות לזלוג מעיני.
בינתיים, אגיד רק שזה לא רע.
*מטופשות
*נפלא
*לצידה
*נתראה
אני מסכימה עם ליזה ^
בכללי זה בסדר, אבל אני חושבת שאפשר יותר…
תודה אכך זאת לצומת ליבי
תשומת*
ד"א, יש לך כינוי מדהים.
אני מסכימה עם שתי התגובות שמעליי, אכן יכלת להאריך את הקטע ולתאר אותו באופן היפה, העצוב והגאוני ביותר.
אכן היו כמה טעויות כתיב, לא קריטי.
לילה טוב:-)
נ.ב
כמו שליזה אמרה, יש לך כינוי ממש יפה. הוא אופטימי כזה 3:
תודה רבה:) וכן אני מודעת לעובדה שיש לי הרבה שגיאות כתיב..אנסה לשפר זאת בהמשך