ים כחול עמוק – פרק 23

בפרק הקודם –
אני מניחה את כוס הזכוכית המלאה מים קרים על השיש הנקי, ועייני לא עוזבות את הטלפון המצלצל בקול.
אני צועדת לעברו, צעד אחר צעד, וזה ניראה שהדרך היא אינסופית, והפחד המלווה אותי זה שהטלפון יפסיק לצלצל בלי שאגיע אליו.
אבל זה הכל בראש שלי, אני מגיעה לטלפון כל כך מהר ומרימה את השפורפרת קרוב לאוזני.
-״הלו?״ אני לוחשת אל הקנה בהיסוס.
-״דסטני!״ הקול המוכר שלו נשמע מהבעד השני של הקו, מלא בצער.

-״ג׳ייסון״ אני לוחשת באושר אל הקנה, כבר חודשים ארוכים שלא שמעתי את קולו הגברי והמוכר, שאני כל כך אוהבת.
-״אין לי כל כך הרבה זמן, רק תקשיבי לי..״ קולו מהבעד השני נשמע מבולבל, הרגשות הסותרים שבקולו מבליחים החוצה וקשה שלא לשים לב לכך.
-״אני לא מתכוון לחפש תירוצים, זה הגיע לי… הכול״ הוא מדבר בשקט, ואין לי מושג על מה, אני שותקת כמו שביקש, ומקשיבה.
-״ועשיתי את זה כדי להפוך למישהו אחר, את יודעת… רציתי יותר, שהכל יהיה אחרת״
הוא ממשיך לדבר, קולו מהדהד באוזניי.
-״אני שייך למקום שעתידו נגזל ממנו״ הוא מלמל, קשה להתעלם מהגוש החונק את גרונו כאשר הוא מדבר.
גופי הוטח כנגד הקיר בעדינות, מחליקה כלפי מטה עד שגופי מוכנס בתוכי, והשפורפרת הדפוקה צמודה לאוזני.
-״את בטח כל כך מבולבלת…״ הוא ממשיך לומר, אבל אני שותקת אני עושה מה שהוא ביקש ממני, רק להקשיב, בלי לומר דבר.
אין לו כל כך הרבה זמן…
ולי, למענו… יש את כל הזמן שבעולם.
קשה כל כך לשמוע את קולו בצורה מכנית מבעדו של הטלפון, אני רוצה אותו לידי, לצידי, לשמוע את קולו באוזניי, לחוש את מגעו הרך בגופי.
-״אמרו לי פעם, תזהר במה שאתה מבקש…״ הוא לוחש אל הקנה, ואני כל כך מופתעת כי חשבתי על המשפט הזה רק מלפני כמה ימים.
-״ כל מה שאני רוצה זה להפסיק את המלחמה, לחזור בחזרה אלייך…״ הלב שלי נשבר למשמע קולו הגברי נשבר.
-״אני לא יודע מה נכנס בי, הייתי חייב להתקשר אלייך, לספר לך את כל מה שעבר בראש שלי כשאני כאן, אוחז בנשק״ אני מקשיבה בדריכות, שמה אפספס אפילו מילה אחת בודדה מקולו הגברי.
-״תמיד האמנתי במשפט- אם זה מדמם, אתה יכול להרוג את זה… אבל הפחד שבתוכי, מדמם, ומתפשט לכל עבר, איך אני אוכל להרוג את זה?״ הוא לוחש בשקט.
-״איך אני אוכל סטן?״ הוא מלמל כל כך בשקט, הקול הגברי שלו שבור כל כך.
ואני כל כך מבולבלת…
אני רק רוצה לצרוח אל הקנה כמה שאני אוהבת אותו, ומתגעגעת, כמה שהוא חסר לי, לסקיי, כמה הנוכחות שלו חסרה לנו.
אבל אני שותקת, לא מצליחה להביא את עצמי לדבר, שמה אפספס את דבריו, את קולו הגברי והרך.
-״וכבר שנים זה ככה, המלחמה שגובה ממני כל כך הרבה, האבידות מסביבי רק עולות… ואני תוהה מתי תורי יגיע?״.
-״אני נמצא איפה שהוא בין גיהנום לבית, ורק לשם אני שייך״ הוא ממשיך לדבר, ואני מקשיבה בשקיקה.
-״ולא משנה כמה חזק אני אצעק מבפנים, אף אחד לא יציל אותי…״
-״מה לעשות סטן? אני כל כל אבוד…״ קולו הגברי ממלא את אוזניי.
-״איך אני הורג את הפחד שבתוכי?״.

שלושה ציפצופים לפתע גורמים לי לפעור את עיניי, השיחה התנתקה, ורק רעש סטטי צורם מילא את אוזניי, בלי שיכולתי לענות לו בחזרה .