” i’m beautiful in every single way”… – פרק 26

נ.מ נועה-
"תודה מאור." אמרתי לו בחיוך. זה שהוא עזר לי והתקשר למספר שהצלחתי לזכור מאתמול בלילה, וזה שהוא ספג תבכי שלי והיה שם בישבילי, גרם לי להבין עד כמה הוא השתנה.
"באמת שאין על מה, אני פה בשבילך תמיד." הוא אמר לי. חייכתי אליו וחזרתי לשחק עם המזלג בצלחת שלי. אנחנו בחדר אוכל, ישבנו לאכול למרות החוסר תיאבון שיש לי.
אני מרגישה כאילו כול העולם שלי מתרסק לי מול העיניים. קודם אבא אחר כך ליאור ואחר כך אימא, עוד משהו?
לגלות שאימא שיקרה לי, ועוד מסתירה ממני משהו שקשור לאבא שלי היה הקש ששבר את גב הגמל. היא האישה שאני הכי אוהבת ומעריצה בעולם, לא יכול להיות שהיא משקרת לי היא אף לא שיקרה לי. כניראה שכול מי שאני אוהבת בסופו של דבר מאכזב אותי.
"את יודעת שארוחת הבוקר זו הארוחה הכי חשובה ביום?" הוא שאל אותי והסתכל על הצלחת המלאה שלי.
"אתה ידעת, שאנשים שהם בדיכאון אין להם כול כך תיאבון?" שאלתי אותו.
"ובטח שלא לכול האוכל שהעמסת לי פה." הוספתי ואמרתי. הוא הביא לי אוכל לגדוד ואני לא מגזימה.
"אז תאכלי לפחות תמעדן." הוא צחק והושיט לי את המעדן.
"אין לי תיאבון, תאכל אתה." אמרתי לו והוזזתי את המעדן ממני אליו. עם כול המחשבות שרצות לי במוח אוכל זה הדבר האחרון שבא לי עכשיו.
"חצי?" הוא שאל אותי והנדתי את ראשי לשלילה.
"שליש?" הוא שאל מנסה לשכנע אותי עוד פעם, אבל שוב הנדתי את ראשי.
"כפית אני, כפית את?" הוא שאל אותי עם חיוך שובב על הפנים.
"לא לא ולא." אמרתי כשחיוך התנוסס על הפנים שלי.
"חבל.. הפסד שלך, כשתהיי רעבה את תצטערי על זה שלא הקשבת לי." הוא אמר תוך כדי שהוא פותח את המעדן.
"על הבוקר אתה כבר תוקף הא ? אחלה מאור שבעולם." הלידור הזה מאתמול אמר כשהוא טפח על הגב של מאור.
"נעים מאוד, אני לידור." הוא אמר לי והתיישב על כיסא הפוך שהמשענת של הכיסא בכיוון השולחן.
"כן אני יודעת." עניתי לו, הוא היה עם פרצוף טיפה מופתע על הפנים. כניראה שהזיכרון שלו מאתמול מחוק מרוב האלכוהול שהוא שתה, שהוא אפילו לא זוכר אותי.
"מה אנחנו מכירים?" הוא שאל אותי. החלטתי לעבוד עליו, עם משעמם אז עד הסוף.
"היינו ביחד חודשיים, מה אתה לא זוכר אותי?" עבדתי עליו, מאור התאפק לא לצחוק, ולידור ניסה להיזכר בי ולא הצליח.
"הא…נו כן, מה קורה? רק תזכירי לי איך קוראים לך? אני לא כול כך טוב בשמות." הוא היה אבוד, הוא לא הבין מאיפה נפלתי לו.
"קוראים לי איציק, עכשיו אתה זוכר ?" אמרתי לו.
"איציק?! ההורים שלך ממש שונאים אותך הא?"הוא אמר ומילמל את החלק האחרון. דפקתי לו מבט עצבני, כדי להראות שאני כאילו נעלבתי מהתגובה שלו לשם שלי.
"נו מה אתם צוחקים עליי נכון?" הוא שאל עם מבט מבולבל. אני ומאור לא יכלנו יותר וניקרענו מצחוק.
"יופי שרוטים, אני כבר בסרטים שהייתה לי אקסית שקראו לה איציק, לא עלינו." הוא אמר ונשם לרווחה.
"עוד אנחנו שרוטים, אתמול הכרתי לך אותה." מאור אמר לו.
"אתמול לא זכרתי איך קוראים לי, על מה אתה מדבר."
"אז איך קוראים לנסיכה?" הוא אמר לי עם חיוך פלרטטני. מאור גילגל עיניים והמשיך לאכול את המעדן.
"נחמה, נעים מאוד." מאור ניחנק מהמעדן והסתכל עליי עם חיוך.
"נחמה?! שם מאוד…מעניין, ממש יפה." לא יאמן שהוא נופל בפח כול פעם מחדש.
"סתם סתם קוראים לי נועה." אמרתי לו.
"ככה את מתחילה את הקשר שלנו, עם שקרים ?" הוא אמר לי.
"הקשר שלנו?" אמרתי כשאני מנסה לא לצחוק, הוא חי בסרט, עם ככה הוא מתחיל עם בנות מצבו קשה.
"טוב, עליתי לחדר לנוח קצת." אמרתי וקמתי מהכיסא.
"אני יעיר אותך עוד מעט, הבטחתי לך יום כיף." מאור אמר לי שנייה לפני שבאתי ללכת.
הנהנתי בראשי.
"לילה טוב אהובתי." לידור אמר לי וקרץ לי. הילד הזה לא אמיתי.

עליתי לחדר וניסיתי לנוח קצת, מה שלא קרה. כול מה שהצלחתי לחשוב עליו, זה מה הם לעזאזל מסתירים ממני כבר, 'מה הם חוזרים להיות ביחד?', לא אין מצב אריאל כבר בתמונה. לא משנה מה חשבתי שזה יכול להיות, המחשבה שהם שניהם מסתירים ממני משהו, לא ניתפס לי. מה יש לבן אדם הזה להסתיר ממני כבר, ארבע שנים לא אמרתי את השם שלו, לא חשבתי עליו, ואני בטוחה שגם הוא לא עליי. מה זה יכול להיות כבר?!.
אחריי שעה של אי מנוחה מאור התקשר אליי, עניתי לו והוא אמר לי שהוא מחכה לי בלובי.
התארגנתי וירדתי למטה.
"ייאלה הולכים?" הוא שאל אותי.
"כן .." מילמלתי וזייפתי חיוך.
"אם את באה איתי אני רוצה לראות יותר התלהבות." הוא אמר. אני יודעת שהוא מנסה להרים לי תמצב רוח, כי איך שזה ניראה עכשיו הוא ממש על הרצפה, אבל אני סתם יבאס אותו.
"אולי עדיף שאני ישאר פה, תלך תהנה אני סתם יבאס לך את היום." אמרתי ובאתי להסתובב חזרה לחדר.
"אין מצב. את באילת את לא הולכת להיסתגר בחדר עכשיו, את באה גם אם אני יצטרך לגרור אותך." הוא אמר לי והתחיל לגרור אותי לכיוון היציאה כשהידיים שלו על הכתפיים שלי והוא גורר אותי מאחורה.
"מה התכוונתם ללכת בלעדיי?" לידור הופיע פתאום ואמר. לפי המבט של מאור הוא הבן אדם האחרון שהוא ירצה שיבוא איתנו.
"מה זה לאן אתם הולכים, גם אני רוצה לבוא!" ילדה עם שיער שטני ועיניים כחולות, ניראת בסביבות הגיל החמש עשרה, באה ונעמדה ליד לידור. אם אני לא טועה זאת לין אחות של מאור, היא ממש דומה לו.
"אני מה זה מצטער, ניסית לברוח להם, וכמו שאת רואה ניכשלתי." מאור אמר וגירד את הראש שלו.
"זה בסדר, אין לי בעיה שהם הצטרפו." יותר אנשים יותר טוב.
"אין חיים שלי את, אז לאן הולכים?" לידור אמר והניח את היד שלו מסביב לכתף שלי והתחיל ללכת לכיוון הרכב.

הסתובבו כול היום ועשינו רק כיף, אפשר להגיד עכשיו שהמצב רוח שלי קצת יותר מורם. לידור הפך אותי לאישתו כדת וכדין הוא קנה לי סוכרייה שהיא טבעת, כול היום הוא רק הצחיק אותי ובאמת שנהנתי מהשטויות שלו. ראיתי שמאור קצת בצד מרוחק כזה, נעמדתי לידו.
"היי." אמרתי.
"נו את נהנת?" הוא שאל אותי כשהידיים שלו בכיסים והוא בועט באבנים בדרך.
"כן והכול בזכותך, תודה ששיכנעת אותי לבוא." אמרתי ונישקתי אותו בלחי.
"בוא." אמרתי וגררתי אותו איתי לעבר התור שהיה מולנו.
"לא לא נועה בבקשה, רק לא זה!" הוא התבכיין ואמר זה היה תור לכדור שעף באוויר בטיילת.
"נו בבקשה אני אף פעם לא עשיתי את זה, אמרת שבאנו לפה להנות לא?" אמרתי לו עם פרצוף חמוד ומתחנף.
"להנות כן, לא למות!" הוא אמר לי בלחץ.
"טוב ניראה לי שלידור ישמח לעלות איתי למתקן, לידו.." באתי לקרוא ללידור אבל מאור קטע אותי.
"טוב טוב אני יעלה איתך, על החיים ועל המוות." הוא אמר ומילמל את הסוף.
"יש." אמרתי עם חיוך מרוצה. ידעתי שזה יצליח לשכנע אותו.
"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד… " מאור התחיל למלמל כשהיינו בתוך הכדור כבר שנייה לפני שהפעילו לנו תמתקן, וכשהפעילו לנו את המתקן הוא דפק צרחה של החיים שלו.
"כוס אמק למה הסכמתי לעלות, הקבה אוהב אותך אל תיקח אותי!" הוא התחיל לצעוק וליילל ואני רק צחקתי עליו.
"תודה אלוהים, תודה." הוא אמר ונישק תריצפה כשירדנו מהכדור.
"בוא נעלה עוד הפעם!" אמרתי בהתלהבות. לא שבאמת רציתי לעלות, רק כדי לראות את התגובה של מאור, הייתי חייבת.
"שכחי מיזה!" הוא הסתכל עליי בלחץ ואמר לי ואני רק צחקתי עליו.
"איפה הייתם?" שאלתי את לידור ולין כשהם חזרו והתיישבו לידינו בספסל.
"כבר התגעגעת אליי אישתי?" הוא אמר לי.
"מתתי מגעגועים." אמרתי בציניות.
"אל תדאגי אני פה." הוא אמר לי והצמיד אותי אליו. לא היה לי נעים ממאור אני יודעת שהכול בצחוק, אבל בכול זאת.
"סתכלי איזה קעקוע יפה עשיתי." לין אמרה בהתלהבות והראתה לנו את הקעקוע על הרגל.
"מה זה?!" מאור שאל אם מבט עצבני על הפנים.
"זה לא אמיתי זה חינה, ילחץ תירגע." היא השיבה לו והוא נירגע יותר.
נסענו למלון בחזרה היינו ממש עייפים, לידור נהג כי למאור היה כאב בטן. הוא לא הרגיש טוב בגלל המתקן שעלינו עליו. מסכן הרגשתי רגשות אשם, אני הכרחתי אותו לעלות עליו.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו בדאגה.
"אני בס…" הוא בא לענות לי אבל ניקטע, הפלאפון שלו צילצל. הוא הביט על המסך ומיד לאחר מכן עליי. זה היה ליאור.
"זה בסדר, אתה יכול לענות." אמרתי כשאני נושכת את השפה התחתונה שלי ועוצרת את הדמעות מלבוא. עד שהעברתי יום בלי לדמיין את התמונה הזאת מול העיניים שלי.
מאור הניח את הפלאפון בצד והצמיד אותי אליו בחיבוק.
הנחתי את הראש שלי על הברכיים שלו והוא שיחק לי בשיער כמה דקות ופשוט נירדמתי.

"נועה …נועה קומי הגענו." מאור העיר אותי. קמתי ממנו ויצאתי מהרכב.
אין יותר עייפה ממני עכשיו, כול מה שרציתי זה לישון, לישון ולישון.
ראיתי את אימא שלי מעמיסה את המזוודות על מונית. מה?! מה קורה פה.
"אימא מה את עושה?" שאלתי אותה.
"הינה את סוף סוף חיפשתי אותך, למה את לא עונה בפלאפון?" היא אמרה לי בדאגה.
"ניגמרה לי הסוללה, למה כול התיקים שלנו פה?" שאלתי אותה.
"אנחנו טסים עוד שעה, המשפט שלי הוקדם למחר ואני חייבת לחזור." היא ענתה לי. לא נכון דווקא עכשיו שהתחיל להיות כיף.
"אי אפשר לדחות את זה?" שאלתי אותה מקווה לתשובה חיובית.
"ניסיתי אי אפשר, תיפרדי מהחברים שלך ובואי אני מחכה לך." היא ענתה לי ואריאל הגיע עם עוד מזוודות. הסתובבתי והלכתי חזרה אליהם.
"מה קורה פה, למה המזוודות שלכם למטה?" מאור שאל אותי כשבאתי.
"אני טסה עוד שעה, הקפיצו את אימא שלי מהעבודה." אמרתי בביאוס.
"אז תשארי איתנו, נו עד שהתחיל להיות כיף." לין אמרה לי. גם היא כמוני לא נהנתה עד היום הזה ומבאס ללכת עכשיו אופ.
"הלוואי ויכולתי, תהנו לכם, היה לי ממש כיף איתכם. חייבים לעשות את זה שוב."אמרתי להם עם חיוך. היה לי ממש כיף, אם הם לא היו פה הייתי חוזרת מהחופשה הזאת בדיוק אותו דבר כמו שבאתי אלייה.
"אז מה אישתי? ככה את ניפרדת ממני, הלב שלי יישבר מרוב געגועים."לידור אמר לי
"שמרי על קשר חיים שלי." הוא הוסיף וחיבק אותי ונתן לי נשיקה בלחי. אני אתגעגע לפלירטוטים שלו זה מה שבטוח, שלא נדבר על השטויות שהוא עושה.
"טוב ממכם אני לא נפרדת ניפגש כבר, אבל אני רוצה חיבוק בכול זאת." אמרתי ללין ומאור.
"אוופ עכשיו נישארתי לבד עם הבבונים האלה, אל תלכי." לין התחננה אליי וחיבקה אותי. הבטחתי לה שהיא תוכל לבוא אליי, ונעשה יום בנות.
"ביי מאור, תודה על הכול." אמרתי ונישקתי אותו על הלחי תוך כדי חיבוק חזק.
"מאור אני צריכה ללכת .." אמרתי לו כשהוא לא שיחרר את החיבוק. גם אני לא רציתי אבל אימא צפרה לי, הגיע הזמן ללכת.
"סליחה …" הוא אמר מובך.
נתתי להם חיבוקים אחרונים והלכתי למונית. נוסעת חזרה למציאות המרה שלי.