מודעות עצמית

כל כך קשה לחיות ככה
לחיות במודעות הזאת,
לדעת שאני עצמי אחראית לכל מה שעובר עליי ולכל מה שאני מפספספת,
לראות את כל הדברים הנפלאים האלה עוברים לי מול העיניים ובלי כוח רצון חזק מספיק לעצור אותם, פשוט לעמוד להסתכל עליהם עוברים ןלתת להם ללכת
אדישות זה חלק מאוד גדול ממה שמאפיין אותי בשנים האחרונות,
זה נורא, בשביל הסובבים אותי ובשבילי
הם נפגעים כי אני לא מראה להם שום רגש, והרי כולם יודעים
שיותר גרועה מלהראות שנאה זה לא להראות כלום
ואני לא מראה כלום גם לאלה שאני חשה אליהם חיבה כלשהי
והכל, הכל כי הייתי פעם רגישה מדי ולקחתי הכל ללב ,
המצב לא השתנה כלל , אני עדיין רגישה מדי והדבר הכי קטן יפגע בי
אבל אני לא מראה זאת
לא אהבה ולא שנאה
ואני לבד,
הדבר שהכי פחדתי ממנו
להיות לבד, ואינה אני לבד
אבל לפחות אני לא נפגעת מהיקרים לי
עכשיו רק אני פוגעת בעצמי , מתי שבא לי ואיך שבא לי
בעיקר מתי שאני חושבת שמגיע לי
ואני חייבת לציין שתמיד מגיע לי
מצד אחד , אני מחכה שיגיע מישהו ואוכל להיפתח בפניו
מצד שני , אני סוגרת את עצמי עד כל יכולתי
אני מחכה ליום שבו אני אראה יפה
אבל בתכלס, עם הביטחון העצמי הנמוך הזה שלי אני אף פעם לא ארגיש יפה מספיק
וזה יהיה פשוט גלגל של אירועים נוראיים שיחזרו על עצמם ולא יגמרו
אלא רק אם אני אחליט לקרוע את הגלגל ולעשות סדק קטן
בנתיים אני מפחדת לקרוע אותו ……אולי נוח לי שאני יודעת בדיוק את מה שיעבור עליי
ואני פשוט מפחדת מהלא נודע.