אולי בעולם אחר: פרק שני חלק א'

אני חייב להודות, אני מתחמק ממנה.
עברו כבר שבועות מאז דיברתי איתה לאחרונה, מאז אותה ארוחת צהריים.
אני לא ממש יכל להסביר למה אני מתחמק ממנה.
אבל משהו מוזר קרה באותו היום ואני מתכוון לרדת לשורש העניין של זה.
אתם מבינים באותו יום, תפסתי בידה לרגע, ומשהו קרה.
זה הרגש בכאילו חשמל עבר בינינו, וגם היא הרגישה זאת.
אבל היא החליטה שהיא מעדיפה להסתיר זאת, ואני לא יכולתי.
הייתי צריך לדעת מה פשר הדבר ההוא, הייתי צריך לדעת למה זה קרה.
והייתי די בטוח שהיא לא מתכוונת לספר לי דבר.
"היי." קול מאחורי לחש.
היא פשוט עמדה שם מאחוריי, אין לדעת כמה זמן.
היא הביטה בי באותן עיניים אפורות, והייתי מוכן להישבע שהן מוכרות לי.
"היי." אמרתי, ולא יכולתי שלא להעיף מבט מאחוריי גבה.
אני מוכן להישבע שבכול פעם שהיא רק מתקרבת אליי, ג'ורג' מופיע.
"אתה מוכן להפסיק עם זה?"היא שאלה וגרמה לי להביט חזרה אל כיוונה.
"עם מה?" אני שואל מבולבל, לא מבין מה כבר עשיתי.
"אתה מתעלם ממני כבר שבועות, ואפילו עכשיו, אתה לא מוכן להביט לי בעיניים."
היא אמרה, אך לא צעקה, היא לא רצתה למשוך תשומת לב.
וזה מוזר, כי עצם מראה מושך תשומת לב מטורפת.
"ובכן, חשבתי להשאיר לך את הצעד הראשון."
אני עונה, קולי יבש, ואיני מסגיר דבר, הייתי רגיל לדבר אל אנשים בנימה זו.
אני לא יודע למה דיברתי אליה כך, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי.
היא מניחה שבגלל שדיברתי אליה אז, אני אמור להמשיך בכך, כאילו לא נדרש שום עזרה מצידה. אני לא יכול להמשיך בזה, חברויות חד-צדדיות כבר נמאסו עליי.
"סליחה?" היא שאלה, עכשיו הגיעה טורה להיות מבולבלת.
"אני לא מוכן למערכת יחסים חד-צדדית, אז אם את רוצה שנהיה ידידים או משהו, אני מציע לך להתאמץ." לא הייתי צריך להיות כל-כך קשה איתה, אבל הכול היה יותר מידי, והשבוע האחרון היה מהמתוחים בחיי, דבר פשוט לא הצליח, והוצאתי את זה עליה.
"בסדר." היא לחשה וסובבה את גבה אליי.
"נצא לארוחת צהריים מחר?" היא שאלה לפתע, וחיוך על פנייה.
"למה לא?" שאלתי, ולא יכולתי שלא לחייך חיוך קטן.