לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 19

כשפקחתי את עיניי ראיתי בית לא מוכר. הייתי מכוסה בשמיכה נעימה עם ריח ממכר, מולי הייתה טלוויזיה די גדולה, ישנתי על הספה. לא הבנתי איפה אני. כל הראש שלי כאב, הרגשתי אותו ממש נושם, כאילו יש לו זעזוע מסוים. מתחת לספה הונחו נעלי העקב שנעלתי אתמול, וכשבדקתי מתחת לשמיכה ראיתי שאני עדיין לבושה בשמלה המכובדת של אתמול. מה הולך פה?
התרוממתי ממעל הספה, עדיין מכוסה בשמיכה, מביטה לצדדים ולא מבינה איפה אני. שמתי את ידי על פניי, משפשפת את עיניי שמסרבות להיפתח. "הלו" אמרתי לבית הריק. שמעתי קול של כיסא זז, ואז אדם מתקרב אליי. הוא היה בלי חולצה לפלג גופו העליון, אבל עם מכנסיים מחויטים בפלג גופו התחתון. כשהוא התקרב אליי ראיתי שזה עמרי.
"בוקר טוב" הוא אמר לי בחיוך. הוא עצר לרגע במטבח, וכשהוא המשיך בדרכו אליי ראיתי שהוא מחזיק בכוס מים. הוא הגיש לי אותה והתיישב בסוף הספה, היכן שהשמיכה לא הגיעה אליו. "תודה" אמרתי לו בחיוך קצר ושתיתי מהמים, מסתכלת עליו ומנסה להבין מה אני עושה פה.
"אני משער שאת לא זוכרת כלום" הוא אמר לי. הנדתי את ראשי לשלילה. זכרתי שאתמול היה ערב פתיחה של מסעדה, שכמה שעות לפני כן ביקשתי מבלה המזכירה שתיתן לי את הכתובת, ועוד היה לי יום ארוך אתמול. הכל מתערפל בזיכרון מהרגע שהגעתי בו למסעדה. "פרצה קטטה בין כמה אנשים ליד המסעדה, אני לא יודע אם זה היה מהאורחים של הערב הזה, או שסתם הם היו ליד. אני הייתי עם כמה חברים בחוץ ודיברנו, הם עישנו, אני לא, רצו להירגע קצת מכל ההמולה שהייתה בפנים, כי היו המון אנשים". כשהוא דיבר זה באמת הזכיר לי קצת את המוני האנשים שהיו בתוך המסעדה, את השולחן המכובד שבו ישבו ג'ו ועוד שלושה אנשים. את זה עוד זכרתי. "אחד הבוקסים הגיעו אלייך, זה הכי בקצרה שאני יכול לומר, וממה שראיתי. עמדת בחוץ, היית בטלפון, וכשסיימת את השיחה התקדמת פנימה ואיש פתאום נפל עלייך ואת הבוקס שהוא היה אמור לקבל את קיבלת. נפלת ישר לרצפה, ואני, שראיתי את זה, ישר עזבתי את החברים ופניתי אלייך, כמו גם השומרים ועוד כמה אנשים. הזזתי את כולם ופניתי אלייך, אמרתי שאני מכיר אותך ויודע מי את. את איבדת את ההכרה, כנראה מהזעזוע. הרמתי אותך ונסענו אליי, חיכיתי שתתעוררי, והתעוררת לכמה שניות שאת בטח לא זוכרת, והרגעתי אותך שהכל טוב ואז חזרת לישון. שמתי קצת קרח בלילה על הנפיחות, אבל כרגע את בסדר. זה לא היה מקרה שהיינו צרכים לנסוע בשבילו לבית החולים".
"ואיך המכה עכשיו? רואים אותה?".
"יש לך סוג של פנס ליד העין" הוא אמר לי בפנים קצת עצובות, "אבל זה לא דבר שמייק אפ לא יכול לסדר, אם לזה את דואגת. העיקר איך את מרגישה?".
"הראש שלי מסתובב" אמרתי לו, "אני לא זוכרת כלום, וזה מצב שמעצבן אותי גם, אבל כן קצת כואב, אני מרגישה את זה. תודה אבל, באמת תודה" חייכתי אליו. הוא חייך אליי ואמר שזה שטויות, שהוא בעיקר דאג לי, והציע שאני אשב ואוכל משהו ואז אקח כדור נגד כאב ראש, שאולי זה יעזור. הנהנתי אליו ורק ביקשתי לפני כן לשטוף פנים.
"את רוצה להתקלח?" הוא שאל אותי. האמת שלא היה דבר שרציתי יותר מזה.
"זה אפשרי?" שאלתי בחיוך קטן. זה הרגיש לי קצת לא במקום, אבל אחרי כל הערב וכל מה שהיה, הרגשתי שאני ממש צריכה את זה. הרגשתי שחוץ מזה שזה ירענן אותי, זה ישטוף קצת את כל הפצעים, ואת כל הגוף.
"בטח" הוא חייך אליי. הוא הושיט לי יד וקמנו מהספה. הלכתי אחריו, בדירה הקטנה והמקסימה שלו, וניגשנו לחדר האמבטיה. הוא הוציא מהארון מגבת ואז אמר לי שאמנם יש לו רק תכשירים של בנים, אבל סבון נוזלי ונעים יש לו. צחקתי. הוא אמר לי שארגיש חופשי ושהוא מחכה במטבח. חייכתי אליו ושוב אמרתי תודה. הוא הנהן, יצא מחדר האמבטיה וסגר את הדלת. אחרי המקלחת הזו אני אחזור להיות עצמי.
אחרי המקלחת חזרתי לסלון, אחרי שהסתכלתי כמה דקות על הפצע במראה שהייתה בחדר האמבטיה, המכה לא נוראית כל כך. תליתי את המגבת קודם בחדר האמבטיה ויצאתי עם שיער רטוב ובעיקר רחוצה ורעננה מהמקלחת. הסתכלתי על השעון שמתחת לטלוויזיה, השעה הייתה בערך שלוש בצהריים. יום אצל ג'ו אני פספסתי. ראיתי את עמרי עומד במטבח והתקדמתי אליו. הוא חייך ואמר שאני נראית הרבה יותר טוב, רעננה ושמחה. אמרתי לו שמקלחת תמיד עושה את זה, שזה הקסם שלה.
"תגיד, הודעת לג'ו מה קרה לי?".
"כמובן" הוא אמר מיד, "צלצלתי אליו וסיפרתי לו על מה שקרה לך אתמול, והוא רק שאל אם אני צריך משהו או שמישהו יבוא לעזור והרגעתי אותו שאת רק ישנה ושאני מטפל בך. הוא אמר לי שאני איש טוב" הוא צחק, "זה שימח אותי".
"לא יצא לנו כל כך לדבר מאז הפגישה האחרונה" אמרתי לו, "הבנתי שאתה עסוק אבל עדיין, רציתי לדעת קצת מה קורה. אם אני אשאל איך הייתה הפגישה עם ג'ו זה יותר מידי אישי?".
"אני יכול לספר לך, אבל אין לי יותר מידי מה להגיד. חוץ מזה שזה קרה אתמול, וכמעט שכחתי שזה קרה אתמול בגלל כל מה שהיה בלילה, אני צריך לחשוב הרבה. הוא איש מדהים, מהבחינה הזו שישבתי מרותק מול הדברים שלו ולא היה לי מה לומר, שהוא יודע בדיוק לאן להוביל אותי וזה מדהים אותי והוא משכנע אותי בלי שהוא מנסה בכלל, אלא רק עם הכנות שלו. אבל זו מחויבות אדירה. אני כן נכנסתי לזה, ואני כן אמשיך עם זה, אבל אני רוצה להרגיש לגמרי שלם. אני צריך לשבת עם הסוכנת שלי על החוזה שהוא נתן לי, ותאמיני או לא מעולם לא חתמתי על חוזה, טוב מעבר לטפסים של הצבא וכל זה. אני לא הייתי ילד כזה, כל כך אחראי, וכל כך מתוקתק ויודע לאן הוא הולך ומסדר לעצמו מסלול מסוים, פשוט זרמתי עם הזרם. זה שינוי בשבילי פתאום לחתום על דבר כל כך משמעותי".
"זה מרתיע אותך?" שאלתי אותו ולקחתי לגימה מהקפה הטעים שהוא הכין לי. הוא הניד את ראשו לשלילה. הוא אמר לי שזה לא מרתיע אותו פתאום לחתום על דבר משמעותי, שהוא מרגיש שזה הזמן ושבעיקר זה המקום שאליו הוא צריך להיות מחויב, אבל שהוא לא יוכל לעשות כמו פעמים קודמות את ההחלטה הזו בקלילות, ולחתום בשנייה. הוא חושב על זה, שוקל את זה, מתייעץ, בודק לאן הוא נכנס, שעכשיו הוא לא כמו בעבר פשוט אומר שמקסימום עוד כמה חודשים הוא יוצא מזה.
"אני מרגיש שאני חושב הרבה יותר מאז פגשתי אותך ואת ג'ו" הוא אמר לי מחויך, "חושב על העתיד, על המסגרות, על לאן החיים לוקחים אותך, וכמו השאלה שהיו שואלים 'אז מה תהיה כשתהיה גדול', פתאום זה הרגע להחליט. המסלול שחברת יחסי הציבור הזו יכולה לייעד אותי אליו זה מסלול של פרסום מצד אחד, והצלחה ולעסוק בדברים שאתה כל כך אוהב מצד שני. הדוגמנות כבר נכנסה לי לתוך הנשמה, ואני כבר אוהב את זה והרבה פחות מוזר לי לחשוב על עצמי כדוגמן מאשר פעמים קודמות, וגם המשחק בא עדיין לידי ביטוי וימשיך לבוא לידי ביטוי. העתיד שלי מתחיל להיבנות, אני לא ילד בן תשע עשרה שלא יודע לאן הוא הולך חוץ מלצבא. את מבינה אותי?". כל האמת שלו יצאה החוצה, כל המחשבות, דברים שאני כבר מזמן הפסקתי לחשוב. מבחינתי יש מסלול, ואת המסלול הזה אני אוהבת ואני נאמנה לו, וממשיכה איתו עד שאני פשוט אפסיק, ואני נהנית ממנו. אצלו זה משתנה, מתחלף, הוא ממשיך לבדוק, יש אופציות, יש עניינים, חיים מרתקים שאני כבר מזמן הפסקתי לחיות. אני מקובעת למערכת, הוא עדיין מחפש את שלו.
"אני ממש מבינה אותך והאמת.. תראה באיזה התלהבות אתה מדבר על זה. אתה יודע שלקריירת הדוגמנות ולקריירת המשחק יש מקום, ואתה יודע שהחברה הזו תצעיד אותך לשם, וכל התשובות כבר אצלך. כל מה שאתה צריך לעשות זה להיות עם מספיק אומץ ולהחליט שאתה מתחייב לזה בכל כולך".
"זה יקרה בימים הקרובים, אני מבטיח לך. זה כבר בוער בי, וכשדבר בוער בי אני לא אתן לו לברוח, ואני לא אתן לו מנוחה ולא אשקיט אותו". המשפט שלו מילא אותי בכל כך הרבה השראה. אל מול האדם שהכרתי בהתחלה, שהייתי צריכה להסביר לו דברים על החברה, על מה שהיא יכולה לתת לו, הוא מלמד אותי עכשיו איך המיוצגים מרגישים בקשר לחברה, כמה אש זה מכניס אליהם, כמה הם בסופו של דבר מבינים שזה טוב להם.
"אתה בנאדם מדהים, אם לא אמרתי את זה כבר בעבר" אמרתי לו בחיוך. הוא צחק וחייך אליי חיוך מובך.
"גם את לא רעה בעצמך, עם או בלי פנס בעין" הוא צחק. חייכתי ונתתי לו מכה קלה על הכתף. יש בינינו קלילות שמוצאת חן בעיניי, אין לי קשר כמו זה עם שאר המיוצגים של החברה.