כבר חודשיים שאת לא איתי[ אשמח להתייחסות..]

אני מסתכלת על השעון הדיגיטלי שתלוי על הקיר מול המחשב בסלון.
הכל נראה רגיל, השעה 03:20, הכל נראה רגיל עד לאותה השנייה שבה קלטתי את התאריך.
29.06
תאריך שנראה לרוב האנשים כעוד תאריך תמים וחסר משמעות.
אבל לא בשבילי, בשבילי זהו תאריך ארור, תאריך מקולל.
היום לפני חודשיים, היא הלכה לי.
הבן אדם היחידי שבאמת הבין אותי.
אפילו מבלי לזכור אותי.
היום, חודשיים שאת לא איתי.
היום חודשיים שאת קבורה באדמה.
היום חודשיים לחור שבלב שלי.
אני לא מבינה איך הכל יכול להשתנות בשניות.
הנה אני, עוזרת לאנשים כהרגלי. וכשאין למי לעזור, זה מכה בי.
הגורל שלי. החיים שלי, המציאות העגומה שבה האנשים הכי טובים נלקחים.
אני לא חשבתי שאני אוכל להרגיש את זה. שבורה ואשמה. כן אשמה שלא עשיתי יותר מאמצים לראות אותך כשהודיעו לי שנשאר לך זמן קצוב לחיות.
אני בוכה כאן כמו נהר.
את לא מבינה כמה הייתי נותנת בשביל לחבק אותך עוד חיבוק אחרון.
בשביל להריח את הריח שלך עוד פעם אחת.
בשביל לראות את החיוך המבולבל והלא מודע למציאות.
אני ככ כועסת עליך, שכשהלכת את לקחת איתך חלק ענקי ממני.
מפחיד לי לחשוב שאת ללא רוח חיים. מפחיד לי חשוב שאת קרה כקרח, ערומה מתחת לסדין שהתבלה מהאדם המאובקת.
לא אמרת שאת אוהבת אותי?
אז למה את מכאיבה לי כל כך?
למה לא יכולת ללכת בדרך טובה יותר?
למה לא יכולת ללכת בדרך שתכאיב פחות?
את לא מבינה כמה אני מתגעגעת אליך סבתא..