אולי בעולם אחר: פרק ראשון חלק ב'

"אתה מוכן לספר לי כבר?" אמרתי, וקולי חסר סבלנות.
"אני עוד אמות מסקרנות." המשכתי, וקולי נשמע הרבה יותר ילדותי משקיוויתי.
הוא לקח אותי לפני כן למסעדה קטנה בכדי לאסוף אוכל ואז חזרנו אל מכוניתו.
בהתחלה חשבתי שאולי הוא יחזור לבית הספר, אך הוא עבר אותו ונסע אל עבר החלק של העיר בו עוד לא הייתי.
אני חייבת להודות, הוא סקרן אותי.
אני לא יכולה להסביר למה, אבל הוא לא היה כמו האחרים.
זה לא שהוא לא היה אנושי, כי הוא היה, תאמינו לי, אני מוכנה להתערב על חיי שהוא אנושי, אבל הוא שונה מכל השאר.
הוא חד יותר, הוא, אני לא יודעת ממש איך להסביר את זה, אבל הוא היה שקט יותר.
נכון, הוא צחק וצעק בקולי קולות, הוא עשה הכול בכדי להיות ליצן הכיתה, אבל נראה כי הוא עושה זאת משום שאין לו ברירה אחרת, הוא לא נראה כאילו הוא נהנה מכך,
אלא יותר כאילו הוא משחק תפקיד שהוא קיבל מחוסר התאמה לכל תפקיד אחר.
"או-קיי, הגענו." הוא אמר, ויצא מהמכונית.
לרגע, לא יכולתי לעשות דבר מלבד, להמשיך לשבת במכונית, לא מוכנה להאמין שהוא באמת לקח אותי לפה.
אתם מבינים, לפני זמן מה, הוריקן פגע בעיר, שמעתי שהעיר נהרסה כמט לחלוטין, אבל הייתי בטוחה שכול רחובותיה כבר תוקנו.
"את באה?" הוא שאל, הבעת פניו מוזרה.
"ברור." אני אומרת, ויוצאת מהמכונית. אני חייבת להודות, שזו היית חתיכת מכונית.
צבעה היה שחור, והיא היית הדבר הכי יפה שראיתי בחיי.
"בואי." הוא אומר, ותופס בידי, אני לא יכולה להסביר את זה, אבל לפתע, משהו קרה.
זה לא נמשך יותר משנייה, אז לא הצלחתי להבין מה זה.
אבל לא נראה שהוא הרגיש בזה, וזה היה מזל, כי לא הייתי יכולה להסביר לו את זה.
"שבי, זה לא כאילו אני נושך או משהו" הוא אמר, והתיישב על מה שהיה פעם גג, אני חושבת כך לפחות. התיישבתי לידו והנעתי רגליי מעל התהום. זה היה מוזר לשבת איתו, שם, זה כמעט הרגיש, אסור.
"אז תגידי, מה הסיפור שלך ושל ג'ורג'?" הוא שאל, וקולו היה רגוע, קליל.
אבל יכולתי לשמוע משהו מעבר לכך, לא יכולתי להגיד מה זה, וזה היה מוזר, כי תמיד הבנתי דברים כמו זה. והאמת שהשאלה עצמה תפסה אותי בהפתעה.
"אמממם, אנחנו," איך מסבירים למישהו שאני אמורה להתחתן איתו בשביל להציל את השבט שלי? "אני לא ממש בטוחה." אני עונה, מקווה שהוא ישחרר.
הוא לא אומר עוד דבר רק מביט בי לרגע.
"את רואה את הגג שם?" הוא אומר והמצביע על אחד הגגות שניזוקו אך נשארו במקומם.
"כן?" אני שואלת, לא בטוחה מה הוא עומד להגיד.
"אני ואבא שלי ישבנו עליו במשך ארבע ימים עד שהצליחו לחלץ אותנו משם."
הוא אמר, וידעתי שהוא כבר לא לידי,הוא היה רחוק בעבר.
"במשך כל אותו הזמן, לא הפסקתי לשאול אותו איפה אימא שלי, והוא אמר לי שהיא במקום בטוח." הוא המשיך, וכבר הייתה לי הרגשה שאני יודעת איך זה יסתיים.
"הוא צדק, היא הייתה בטוחה כי דבר לא יכול היה לפגוע בה יותר." לא ידעתי מה לומר, ידעתי שדבר לא יכול לעודד אותו, ולא ידעתי למה הוא סיפר לי זאת.
למזלי, הוא חסך ממני את הצורך לענות.
"אנחנו צריכים לזוז, אנחנו נאחר לשיעור"