אולי בעולם אחר: פרק ראשון חלק א'

הבנתי משהו היום.
הבנתי שיש יותר מידי חורים.
בסיפור שלה הזה יש כל-כך מעט שזה אפילו לא סיפור.
קוראים לה אביגיל סאנטס,
היא עברה לפה מאיזה עיר לא חשובה במיוחד שאת שמה היא מקפידה להסתיר.
היא הגיע באמצע שנה, לתיכון אליו איש לא עובר אפילו בתחילת שנה, ואיש לא חושב שזה מוזר.
היא לא נוהגת להזכיר חברים או ידידים מבית הספר הקודם, והאמת שהיא לא מדברת כמעט עם איש.
אני לא ממש יכול להסביר למה אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה.
על העובדה שיש יותר מידי חורים בסיפור שלה.
אבל זו היא ניו-אורלינס , ודבר הוא לא כמו שהוא נראה.
"היי אבי, רוצה לשבת לידי בארוחת הצהריים?" אני שואל, יודע שאם אצליח להתיידד איתה היא עשויה לספר לי חלק מהחלקים החסרים, היא תוכל להשלים את הפאזל שלי.
"אני מאמין שהיא תשב איתי" אמר קול מאחוריי.
אה כן, הוא.
יש לו שם כמובן, קוראים לו ג'ורג', אני לא בטוח ממש מה הקשר שלו אליה.
חלק אומרים שהוא החבר שלה, אחרים שהוא ארוסה.
היא צעירה מידי בכדי להיות מאורסת, אך האוכלוסייה פה כל-כך מעורבת שהדבר בהחלט יכול להיות אפשרי.
לא חשוב מה הוא, לא אהבתי אותו, והאמת שדי שנאתי אותו.
"אני מאמין שלאבי יש רצון משלה, כמו כן, אני די בטוח שיש לה פה משלה"
אני מציין ומחכה לתשובתה.
הייתי כמעט בטוח שהיא תבוא איתי, אני לא יכול להסביר למה, אבל משהוא בעיניה ברגע שבוא הוא דיבר במקומה, הצביע על כעס, והייתי בטוח שכמו כל אדם על הפלנטה, היא תעשה לו דווקא.
"בטח, למה לא?" היא אמרה וחייכה אליי. אני לא יכול להסביר למה, אבל אהבתי את החיוך שלה, הוא לא היה זוהר במיוחד, אבל הייתה בו מין עדינות וחן שגרמו לי לחייך בחזרה.
"מכאן גברתי" אמרתי ופתחתי עבורה את הדלת. היא לא ציינה אפילו לרגע שהקפטריה נמצאת בכיוון השני. אתם מבינים, בבית הספר מאפשר לנו לצאת לאכול מחוץ לבית הספר, בעיקר בגלל שהאכול פה מזעזע, ואפילו המורים מוכנים להודות בזה.
"לאין אתה לוקח אותי?" היא שאלה, לאחר שיצאנו אל החנייה והוצאתי את מפתחות הרחב.
"את עוד תראי" הבטחתי, וחייכתי אליה חיוך הצופן בו סוד.