ילדה של אבא-פרק 1

"את לא מתכוונת להתחיל לדבר, ילדה?"
"אני שומרת על זכות השתיקה."
"אז אני רואה שאת בקיעה בכל החוקים של המשטרה…"
"ראיתי הרבה סדרות פשע ומשטרה"
"את יודעת שיש לסדרות האלו הגבלת גיל, נכון?"
"אז עכשיו תוכלו לכתוב בתיק שלי גם שאני רואה תכנים שלא מתאימים לגילי.".
דיברתי במהירות. המילים זרמו כמו מים בנהר. רציתי ליצור רושם שלא אכפת לי, למרות שבעצם היה לי הכי אכפת בעולם.

"את יודעת, גם אני אוהב לראות לפעמים סדרות משטרה. הן נותנות לי רעיונות איך לפעול בעבודה…" אמר השוטר והניח את הכובע שלו על השולחן המתכתי שהיה מוצב באמצע חדר החקירות. שיערו השחור היה רטוב מזיעה והוא היה נראה עייף ומיואש.
לא היה לי נעים ממנו. לא רציתי לגרום לו להרגיש רע. הוא היה נראה לי אדם די נחמד, אבל אני לא יכולה להרוס את כל התכנית רק מפני ש"לא נעים לי" משוטר אחד.

"אילו סדרות את רואה, למשל?" הוא המשיך לאחר זמן מה.
"אתה לא מכיר."
"ובכל זאת? אולי אפתיע אותך."
"האמת היא ש…" בלעתי את הרוק שלי עמוק אל תוך הגרון, "אני לא רואה אף פעם סדרות משטרה ופשע. זה אבא שלי שרואה…"
בשלב הזה התכווצתי אל תוך הכיסא הקר והקטן שהייתי ישובה בו.
"הוא צופה בסדרות האלו מולך? את חשופה לכל התכנים האלו?"
"כן" אמרתי והשתתקתי. ניסיתי לעצור את הדמעות, שטיפסו במהירות שיא אל תוך העיניים שלי. מעולם לא הוצאתי החוצה את מה שקורה בבית שלי, אבל פתאום הרגשתי שאני חייבת.
השוטר הביט בי בעיניים מלאות רחמים. בטח חשב שאני מגיעה מבית הרוס נוראי.
אולי הבית שלי באמת היה נוראי, אבל לא חשבתי כך בתור ילדה. לא אהבתי לרחם על עצמי ויותר מכל לא אהבתי שמרחמים עליי.
"אני יכולה ללכת עכשיו?" אמרתי לפתע בקול רועד. "לא. עוד לא. תספרי לי עוד על אבא שלך, בבקשה."
"הוא אבא רגיל" אמרתי, "בעצם הוא לא רגיל. הוא האבא הכי טוב בעולם" אמרתי ופרצתי בבכי.