חד הקרן שלי

"היי, למה את כאן, על הגג, שוב?" שאל חד הקרן שלי, "אני אוהבת לשבת פה, הכל שקט" עניתי לו בנעימות, בעוד שמשב הרוח הנעים הזיז את שיערי הפזור מצד לצד, "זה לא יכול להיות, הרי אני נמצא פה רק כשקשה לך" הוא זיהה את הבעיה, "מה קרה?"
"הייתי רוצה לגעת בך, ולא רק לראות אותך. אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לך את החיבוק הכי גדול שאפשר, על זה שאתה תמיד כאן בשבילי", הוא חייך, חיוך מאושר, כמו זה שהוא תמיד מחייך כשהוא מצליח לעזור לי. "זה התפקיד שלי, אז תני לי לבצע אותו כמו שצריך, שתפי אותי", הנהנתי. "היום סיפרתי עליך, לאור, זוכר אותה? היא החברה הכי טובה שלי. היא אמרה לי שאני מדמיינת אותך. היא אומרת שאתה לא קיים, שאתה נמצא רק במחשבות שלי" אמרתי בעוד שעיניי התמלאו בדמעות, "ולמה זה פגע בך?" התפלא, "כי פוגע בי כשפוגעים בך…" לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא קטע אותי "ואם אגיד לך שזה לא פגע בי?", הייתי מופתעת, "אתה היחיד שנותן לי אוזן קשבת וכתף תומכת, אז אחרי הכל, זה פוגע כשאומרים שאתה לא קיים, שאתה לא אמיתי, שכל זה בעצם שום כלום" הדמעות התחילו לזלוג, "לא, זה לא פגע בי, מכיוון שאני לא עושה כלום. הכל זו את, את והדמיון שלך" הוא ענה בחדות, "אז גם אתה אומר שאתה לא אמיתי? שאני מדמיינת אותך? שאתה זה בעצם… אני?" שאלתי, קצת חנוקה מהדמעות. הוא שתק, שתקתי גם, הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי גם, אבל במבט שאני לא מכירה, כזה שלא פגשתי בעבר, מבט מאוכזב ובו זמנית אחד שמאשר את דבריי. "זה לא נכון, אל תאמין לה!" הרמתי מעט את קולי, הוא השפיל את מבטו. השתיקה צמררה אותי. קמתי מהתנוחה בה ישבתי ונעמדתי על רגליי, "מה את עושה? לאן את הולכת?" הוא שבר את השתיקה, "להראות לך שאתה באמת כאן", המשכתי ואמרתי, "להוכיח לך שתמיד היית", עצמתי את עיניי ולחשתי "אוכל לחבק אותך, לתת לך את החיבוק הכי גדול שאפשר". התקדמתי אל קצה מרפסת הגג והרגשתי בפעם האחרונה את השקט שהיה מציל אותי, את המקום שאהבתי לברוח אליו כשקשה, ביחד עם משב הרוח, שנהג להזיז את שיערי הפזור מצד לצד.