אהבה זו לא אגדה פרק 7

אפילו שהיא לא ביקשה, אני מקדישה את הפרק הזה לtomer291 שגרמה לי לחיוך ענק על הפנים, ואני עכשיו עפה לקרוא את הסיפורים שלה :)

-נקודת המבט של אן-

החלפתי לבגדים הרגילים שלי ויצאתי מתא המדידה.
"נו, אז שניקח אותה?" ליאורה שאלה.
"כן, כן." עניתי נסערת. הראש שלי עדין היה מלא מחשבות על מה שהרגע קרה כאן. מה אלכס בכלל עושה בחנות בגדים? ואיך שהוא הביט בי… מבט כל כך חודר, וגם לקח לו זמן להוריד את עינו ממני.
"יופי, סוף סוף התחלת להיפתח קצת. אני מבטיחה לך שתלבשי את זה כולם ינעצו מבטים." ליאורה חייכה והובילה אותי לקופה.
שחיכינו בתור, שמעתי מישהו לוחש בואזני. "וואו, מה זה היה?" הקול הצרוד והמוכר שהכרתי.
"זה לא עניינך." אמרתי בקול שקט.
"אמרת משהו?" ליאורה שאלה בזמן שהיא התקדמה בתור.
"אמרתי… רוצה אולי ללכת לאכול? אני נהיית טיפה רעבה." המצאתי תירוץ.
היא חייכה. "בטח, אני רק אשלם ונלך לאכול טוב? המתחם אוכל ממש כאן." היא הצביעה מחוץ לחלון הראווה שבו נראה מסעדות שונות. "לכי תתפסי מקום בנתיים, אני יפגוש אותך שם."
"אוקי." אמרתי והלכתי במהירות- יותר נכון רצתי במהריות- מהחנות ומיהרתי לשולחנות האוכל. וכמו תמיד,משהו היה חייב להשתבש.
"הי, חכי!" אלכס ניסה להשיג אותי. הוא רץ במהרה וחסם אותי.
העפתי לו מבט מעוצבן והלכתי ימינה. גם אלכס. ניסיתי לעקוף אותו משמאל- אותו הדבר. ניסיתי עוד כמה פעמים, ובכל הפעמים הוא חסם אותי, וחיוכו רק התרחב. נאנחתי בתסכול.
" למה אתה חייב להיות בכל מקום?"
למה את חייבת להיות בכל מקום?" הוא החזיר לי באותו המטבע.
"מה אתה רוצה?" אמרתי באגביות.
"רק רציתי… לומר… אה…"
"מה?" שילבתי יידים.
"על העניין הזה…" הוא אמר בשקט
"על מה בדיוק?" שאלתי ותליתי בו מבט שואל.
"שאת כזאת כוסית." הוא גיחך.
גילגלתי עניים וההתחלתי להסתובב וללכת משם.
"נו, חכי שנייה." הוא ביקש.
הסתובבתי, וגיליתי אותו כבר מולי.
הוא טלטל את ראשו. "את… פשוט נראת שונה ככה…"
הרמתי גבה.
"בצורה טובה!" הוא מיהר להוסיף. "אני יודע… זה לוק שמשגע אותי! את ניראת כמו, כמו-"
"הזונות שלך?" עקצתי אותו.
חיוכו דעך, וראיתי שפגעתי בנקודה רגישה, אבל הוא מיהר לחזור לעצמו. "לא," הוא נשף בעצבנות. "זונות יש לי הרבה, הם מספקים אותי," ואז הביט בי במט חוקר, כאילו הוא מנסה לחדור אליי. "רק חבל שאת לא אחת מהן." הוא עשה פרצוף עצוב.
"אתה יכול לחלום על זה. הגוף הזה," החוותי על עצמי. "אני לא יכנס איתך למיטה, לא עכשיו, לא מחר, ולא בעוד מליון שנה!"
"חבל, כי אני דווקא אוהב את הגוף הזה. תגידי, למה את לא יכולה להתלבש ככה יותר? זה מספק את צרכיי אפילו בלי הצורך בסקס." הוא חייך חיוך ארסי.
כבר נמאס לי מזה. הוא חייב להתנהג ככה, חייב להיות כמו כל הבנים, ולא שונה? ומה קרה שהוא התהפך בשנייה? פתאום הוא מחמיא לי, ופתאום הוא נהיה חרמן ומדבר על הגוף שלי כמו על הרכוש לו?
"מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי שאתה כל הזמן עוקב אחרי, עוקץ אותי. מה?" אני עייפה מהמשחקים שלו, ורק רוצה שיעזוב אותי בשקט. סקרתי את דלתות החנות במרחק מאחוריו, וחיפשתי את ליאורה בין היוצאים. אסור שתראה אותי ביחד עם אלכס.
"אוי, אן, אן אן…" הוא נאנח והניד בראשו. "את לא מבינה? באמת, אפילו לא קצת? כל מה שאני רוצה,זו את!"
"סליחה?"
חיוכו דעך שוב. "לא, רגע זה לא יצא לי טוב…" הוא הירהר לכמה שניות.+
גיליתי את הבחורה שהיתה איתו בין כל היוצאים, מסתכלת מסביב בחיפוש אחר אלכס הנעדר.
שהוא מצא מה לומר ולקח אוויר לדבר, דיברתי במקומו:"ה'חברה' שלך מחפשת אותך, אני הולכת. שהיה לך ברור, תתרחק ממני." הסתובבתי על עקביי וצעדתי לעבר רחבת האוכל.
"לא, רגע! אן!" הוא קרא אחרי, אבל לא הסתובבתי שוב והמשכתי בדרכי.

"לא, זה שלי." ליאורה הניחה את ההמבורגר מידה ולקחה את השני, פותחת את עטיפתו חלקית ובודקת את תוכנו. "או, זה שלך. המבורגר צמחוני." היא מסרה לי את הכריך בחיוך.
"תודה." מלמלתי והורדתי קצת יותר מהעטיפה מההמבורגר.
"אז, את מרוצה מהשמלה?" היא שאלה וערבבה את הסלט שלה עם המזלג שבידה.
"כן." עניתי בשקט.
"מה קרה? את ניראת במצב רוח רע." היא אמרה ולקחה ביס מההמבורגר שלה.
"כלום." השבתי ושיחקתי עם החסה שבצבצה מההמבורגר שלי.
"נו, אני רואה שמשהו מציק לך. קדימה, תספרי לי." היא דחקה בי ואכלה מהסלט שלה.
"כלום." אמרתי שנית.
היא שתקה לכמה שניות ואז דיברה: " יש לי הרגשה שאני יודעת על מה מדובר." היא הניחה את המזלג וההמבורגר מידה. "זה קשור בבחור שהסתכל עליך בחנות, נכון?"
שתקתי, והרגשתי מעט סומק חומק ללחיי.
"זה כן קשור בו, אני צודקת?" ליאורה התחילה לחייך חיוך צדדי.
"לא." אמרתי מהר מדי, מה שהסגיר אותי.
"צדקתי!" היא קראה בשמחה. "נו, אז מה איתו? הוא דיבר איתך? נתן לך את הטלפון שלו? מה-"
"ליאורה, אני לא רוצה לדבר על זה! שהוא היה עם הזונות שלו, ואני עם החיים הדפוקים שלי, תעזבי אותי כבר!" צעקתי עליה.כמה אנשים נעצו בי מבטים, וליאורה שתקה לאור המצב המביך הזה. אני יודעת שזה לא היה בסדר, אבל היא כבר חקרה יותר מדי, וזה כבר לא נעים.
"אני מצטערת. הוא… פשוט משגע אותי." נאנחתי והנחתי את ההמבורגר הצמחוני שלי חזרה על המגש.
"כן… גם אני." היא בלעה את רוקה. "אני לא הייתי צריכה לחפור לך ככה." האי חייכה חיוך מאולץ.
הינהתי וניסיתי לאכול קצת מהסלט שלי.
"רגע." היא פלטה בזמן שאכלתי מהסלט. " את זוכרת שסיפרת לי על הבחור הזה?"
"איזה בחור?" שאלתי בזמן שאני לועסת.
"נו, החדש הזה. לא במקרה אמרת לי שהוא משגע אותך, והוא כל הזמן עם בחורות…" היא התחילה להפעיל את תאי המוח שלה ולפתור את המקרה הזה. "זה אותו הבחור מהחנות, נכון?"
הרגשתי כאילו אני מנסה לבלוע כדור באולינג במקום הסלט שנמצא בגרוני. "אה…" הצלחתי לפלוט אחרי שבעלתי.
"אני צודקת שוב, נכון?" חיוכה הפעם היה יותר מחיוך צדדי.
"לי-"
"אמא!" צעקה של שתי אנשים קטעה אותי.
יוני ותום צעדו אילנו, ואני אף פעם לא שמחתי כל כך ליראות אותם בכל חיי.
"תגידי לו להחזיר את האייפוד שלי!" יוני קא בכעס והצביע על אחיו התאום.
"לא לפני שיחזיר לי את הגיימבוי שלי!" תום רקע ברגלו.
"אתה לקחת את האייפוד שלי קודם!" יוני מחא.
"לא נכון!"
"כן נכון!"
"לא נכון!"
"כן נכון!"
"אמא!" הם קראו ביחד.
~

תכירו את יוני ותום, שני התאומים הכי מעצבנים שבהם פגשתי בחיי. הם תאומים זהים שנשארו מנישואיה הקודמים של ליאורה. הם נראים בדיוק כמו אמא שלהם, עם עניים כחולות כהות ושיער חום חלק. הם רק בני 10, וכבר עלו לי על העצבים. מאז שאבא שלי התחתן עם ליאורה, הם הפכו להיות שני האחים החורגים שלי, ובאמת שאני גם לא הייתי זקוקה להם מההתחלה. הם בדיוק כמו שאני מכנה אותם: חנונים. הם כל הזמן תקועים עם השטויות שלהם על קומיקסים מטופשים, ומדי פעם הם מחליטים לצאת קצת מהקונכייה שלהם ולהחליק על סקייטבורד בפארק. מהפעם הראשונה שהם הגיעו, לא חיבבתי אותם, והם גם לא אותי. יש לנו את המשבר הקלאסי: אני יורדת עליהם, ובתור נקמה הם גונבים לי את החזיות מהארון שאני לא נמצאת, ובודקים כמה רחוק הם יכולים לשגר אותה. בקיצור, אני מצפה שהחייזר המוטנטי שהביא אותם ידע גם לבוא ולקחת אותם בחזרה.

~
"מכשירים אליי." היא הושיטה את ידיה אליהם בתור מחווה להביא לה את הדברים.
"אבל אמא!" הם קראו בהרמוניה.
"עכשיו." היא דרשה.
הם נאנחנו והביאו לה את הדברים.
"מה עוד אתם מחביאים בכיסים שלכם? את המוח שלכם אולי?" גיחחתי.
" ומה את מחביאה מתחת לסוודר שלך? בטן שמנה?" יוני צחק, ותום הביא לו כיף.
"ומה אתם מחביאים בתור הראש שלכם במקום מוח? בול עץ?" התחכמתי.
"ומה את-"
"ילדים." ליאורה הפסיקה אותנו. "אנבל, יש לך יופי של בטן. ובנים, הנה המכשירים שלכם." היא הושיטה לכל אחד מהתאומים את המכשיר שלו, שהתנפל משמחה על הצעצוע המטופש שלו והדליק אותו בהתלהבות. "בואו נלך לקנות לכם משהו לאכול, אוקי?"
הם התרכזו במשחק שלהם ולא הנידו עפעף.
ליאורה נאנחה וקמה, עטפה את כל תאום בזרוע אחת. "את תסתדרי פה כמה דקות לבדך, נכון?" היא שאלה.
הנהנתי. "כדי שתשמרי עליהם, הם עוד יאבדו בתוך המשחקים שלהם." צחקתי.
היא גם חייכה, והובילה את התאומים הרחק ממני.
אחרי דקה של שיעמום, ניסיתי לאכול קצת מההמבורגר שלי. אכלתי מעט מההמבורגר למשך כמה דקות, עד שהרגשתי יד נוגעת בכתפי.
״וואו, חזרת מהר, ליאורה.״ אמרתי ואכלתי עוד קצת מההמבורגר.
״אני לא יודע מי זאת ליאורה, אבל לדעתי לקח לי קצת זמן לחזור אלייך.״ קול עמוק וצרוד ענה לי.
חתיכת הקציצה לא נבלע לי טוב בגרון, והתחלתי להשתעל.
״וואו, את לא חייבת להתרגש עד כדי כך.״ אלכס צחק.
״מה- שיעול- אתה ר-שיעול- רוצה?״ שאלתי עם שיעולים באמצע.
״שנייה.״ הוא מיהר לאחת ממכונות השתייה הקרובות וחזר עם כוס מים בידו. ״קחי, שלא תמותי לי כאן.״
לקחתי את הכוס מידו ושתיתי מהמים.
הוא גרר כיסא משולחן שכן והתיישב עליו, צופה בי בעודי שותה מהמים ונרגעת. מדי פעם השתעלתי, אבל פחות גרוע ממיקודם.
״מה אתה רוצה?״ חזרתי על שאלתי המקורית.
"להגיד… שאני…״ הוא גירד בראשו במבוכה. ״מ… מצטער.״ הוא מילמל.
״מה?״ העמדתי פנים שלא שמעתי.
״אני מצטער, בסדר?״ הוא קרא חזק יותר.
״שמעתי, רק רציתי להיות בטוחה.״ צחקתי ולגמרי שוב מהמים.
״יופי, תצחקי.״ הוא אמר בקול מזלזל ונשען לאחור על כיסאו.
"מה עם ה'חברה' שלך?" שאלתי ולקחתי קצת מהסלט שלי.
"שבורת לב." הוא הצביע מאחוריו באגודלו.
הבטי מאחוריו, וראיתי את אותה הבחורה שהסתובב איתה בוכה בצד.
"למה את כזה, אתה יכול לומר לי?" דרשתי לדעת. אפילו שהיא זונה (אפשר לראות את זה מצורת הלבוש שלה), היה די כואב להסתכל עליה בוכה ככה.
"היא חופרת לי עם הקניות, אני זורק אותה." הוא משך בכתפיו, כאילו זאת הסיבה הכי מוצדקת בעולם לשבור לה את הלב. "וחוץ מזה, יש לי מטרה חדשה עכשיו." הוא חייך חיוך חרמני.
״תקשיב, אני לא יודעת מה הבעיה שלך, אבל בוא נרחיב לך מעט על הנושא.״ אמרתי באיטיות כאילו אני מדברת לילד מפגר. ״אמרתי, לך, להתרחק, ממני.״ והדגשתי את המילה ׳להתרחק׳.
״אז בואי תני לי להרחיב לך מעט על הנושא,״ הוא העתיק אותי ורכן קרוב יותר אלי. ״אני, לא, יזוז, מכאן, עד שלא תתני לי לומר לך מה אני באמת רוצה ממך.״ עניו חדרו לשלי, ומשום מה שבה אלי ההרגשה של הפרפרים המרפרפים בבטן.
״אתה פשוט לא מבין, נכון? נמאס לי מהמשחקים הקטנים האלה! פעם אתה איתי ופעם עם אחרות, אני לא יכולה עם זה יותר! אז כדי שתחליט, זה או אני, או הן.״ קבעתי לו.
אלכס רכן עוד יותר קרוב, נשימותיו הורגשו על עורי, ואפינו כמעט ונוגעים. ״את בטוחה שאת רוצה לדעת את התשובה?״
הנהנתי חלושות, מנסה לגלות מה היה הצעד הבא שלו.
״אבל אני, לא בדיוק בחור של מילים.״ הוא חייך. ״אז…״ הוא רכן אלי יותר ויותר. הוא השתהה לכמה רגעים, כנראה הוא בעצמו לא היה בטוח מה לעשות. בסוף הוא נשק לי נשיקה ארוכה ורכה על הלחי.
עניי נפערו, והם עוד נשארו ככה שאלכס התרחק ממני.
״להתראות להפעם, יפיפייה.״ הוא חייך בחום וסידר את שיערי מאחורי אוזני.
הוא קם מהכיסא והתחיל להתרחק מהמקום.
העברתי את אצבעותיי שוב ושוב במקום שבו הוא נישק אותי. הרגשתי את המקום עדין חמים, כאילו שפתיו נשארו שם. יכול להיות… שהוא באמת מחבב אותי?