אמסטרדם פרק 29

ביום שבת בצהריים מצאתי את עצמי מודדת שמלות לבנות בחנות שבה עבדתי. הייתה לי הנחה מעצם היותי עובדת החנות, וזה מה שגרם לאליד להתפרע עם השמלות ולתת לי למדוד את כל החנות בערך.

ברגע זה הייתי לבושה שמלה בשווי כמעט מתאיים יורו שהגיעה עד הקרסוליים שלי. היא הוחזקה בידי כתפיות דקיקות בצבע כסף. אזור החזה שלי היה מרופד ומשובץ בהמון אבנים קטנות שנצצו.

"זה פשוט יפהפייה עליך! תקני אותה!" דרשה אליד.

"אבל למה שאני אקנה שמלה כזו יקרה בשביל ערב אחד מסכן?!" שאלתי אותה בכעס.
"אני יכול להשכיר לך אותה ליומיים במחיר של עשרים יורו." אמר לפתע מנהל החנות שהופיע מאחורי.

"הא… זה ממש נוח… טוב, אליד, אני משכירה. תשלמי בינתיים." אמרתי לה וחזרתי לתא ההלבשה להוריד את השמלה ולהחליף חזרה לטרנינג ולחולצה הלבנה האהובה עלי.

כשסיימתי אליד כבר חיכתה לי עם קבלה כשחיוך בגודל ירח מרוח על הפנים שלה. היא הכניסה את השמלה ושקית ואמרה תודה למנהל. ואז יצאנו.

"עכשיו נעליים." היא אמרה.

"אל תעשי לי את זה. אני רוצה להיות עם נעלי האולסטאר שלי." אמרתי והצבעתי על הרגליים שלי. נעלתי את נעלי האולסטאר השחורות והמלוכלכות שלי.

"הן מלוכלכות נורא ניקול! את לא יכולה לשים את זה לחתונה שלך!" היא אמרה.

"אליד, אני בת שש עשרה, זו חתונה טיפשית של ילדים קטנים. אני יכולה לבוא לשם במה שאני לובשת עכשיו." אמרתי בכעס. היא הנידה בראשה.

"דבר ראשון- את בקרוב בת שבע עשרה. בעצם… אם עוד מעט קיץ, אז ממש…" אליד ניסתה לחשב אבל אני חישבתי את זה לפניה.

"אליד, אתמול הייתי בת שבע עשרה!" אמרתי בהתלהבות.

"אז את באותו הגיל עם אד! אבל הוא עדיין שנה מעליך, אז שנה הבאה הוא כבר לא לומד… תראי, את כבר בוגרת כל כך שאת יכולה להגיד שאת מתחתנת רק שנה אחת מוקדם מידי." אמרה אליד.

"מתי יש לאד יום הולדת?" שאלתי.

"איפשהו בחופש הגדול. עוד שבוע וחצי נסיים בית ספר והוא יסיים סופית, מה שגורם לזה להיות מסיבה כפולה!" אמרה אליד. ואז אניטה ואליסה הבהילו אותנו מאחורה.

"מה אתן עושות פה?" שאלתי.

"יצאנו לקנות אלכוהול למסיבה. למה זו מסיבה כפולה?" שאלה אניטה. התעלמתי מהעובדה שהן קונות אלכוהול, לא שתיתי אלכוהול כבר כל כך הרבה זמן. אני ממש נגמלתי מזה, והייתי גאה בעצמי מאוד. אבל ברגע שהן הזכירו את האלכוהול העיניים שלי נדלקו בהתלהבות.

"כי אד מסיים עוד שבוע וחצי בית ספר." אמרה אליד.

"ולנו יש עוד שנה ללמוד…" נאנחה אניטה. אליסה לא נראתה מאוכזבת כל כך.

"תראי, כל עוד יש בית ספר אז אנחנו לא חייבות לעבוד." היא אמרה. אניטה מיד חלקה עליה.

"לא נכון, אנחנו צריכות כסף. אנחנו מחזיקות דירה משלנו, מישהו משלם על המקום הזה.
מהרגע שעברנו לגור איתם אחרי שניקול נפצעה אנחנו הפכנו גם למפרנסות פה." אמרה אניטה.

"עברתם לגור איתנו?" שאלתי.

"עזבנו את הבתים אחרי שאדריאן תקף אותך. באנו לתמוך בך." אמרה אליד.

"אתן מפתיעות אותי בכל פעם מחדש! בכל אופן, כדאי שנחזור הביתה ונחליף את השלט בכניסה לחתונה+מסיבת סיום של אד." אמרתי.

"בואו!" צעקה אליסה.

"אד נראה מהמם. את אל תכנסי איתנו, אני רוצה שתיכנסי אחר כך בסטייל." אמרה אניטה.

"נו באמת… להיכנס בסטייל? איפה את חיה? תצאי מהסרט שלך, מתוקה. זה משחק מטופש, אני לא עומדת לעשות מזה משהו גרנדיוזי." אמרתי.

"אחד- אל תקראי לי מתוקה, שתיים- אז מה שזה משחק? תהני מזה ילדה!" אמרה אניטה.

"אוקי, אז למה את מתכוונת כשאת אומרת להיכנס בסטייל? שאתם תיכנסו, תארגנו את הכל, ואז באמצע הטקס אתם תקראו לי ואני אכנס בצורה מרשימה במיוחד?" שאלתי. אניטה הנהנה במהירות.

"זה לא יקרה." קבעתי. היא התחננה, אליד התחננה, אליסה גלגלה עיניים ומלמלה, "אני לא מאמינה שאני עושה את זה, אלוהים אני מתנהגת כמו בת." ואז מיהרה להתחנן גם לפני שאניטה תרצח אותה ואותי גם. בסוף נאלצתי להסכים כי מאוד רציתי לחיות.

"בסדר, בסדר, פשוט תיכנסו כבר ותארגנו את הדברים, הא?" שאלתי. אניטה קפצצה בהתלהבות ונכנסה פנימה.

חיכיתי בחוץ כמעט חצי שעה. אחרי רבע שעה המוזיקה התחילה להתנגן, ואחרי חצי שעה אניטה פתחה את הדלת לסדק קצר.

"כשתשמעי את אליסה צועקת- ועכשיו תיכנס הכלה, תיכנסי." אמרה אניטה וסגרה במהירות את הדלת.

כעבור כמה שניות שמעתי את קולה של אליסה מרעים, "ועכשיו קבלו את הכלה!"

נכנסתי. גיליתי שכל הרהיטים בסלון נעלמו, ליד המרפסת עמדה אליסה לבושה טוקסידו ומימינה עמד אד, לבוש טוקסידו זהה.

אד נראה מדהים. אני לא אומרת את זה כי אני מתרברבת בבעלי, הוא באמת נראה פשוט לוהט.

צעדתי אליו ונישקתי אותו.

"שלום, כלתי המדהימה. את רוצה שנמהר עם הנדרים כדי שנוכל למהר ולרקוד עד הבוקר?" שאל אד.

"בשמחה." אמרתי.

"אז…. אני, אד משהו לא מעניין, נושא אותך לכלה, את נושאת אותי לבעל, בואו נרקוד ונאכל לעזאזל! המסיבה שלנו פתוחה לכולם!" צעק אד. התנשקנו והוא הוביל אותי לרחבה.

אחרי שעתיים של ריקודים ביקשתי את סליחתו של אד והלכתי טיפה החוצה, לנשום אוויר.

מי ידע שלהיות כלה זה כל כך קשה? כל פעם מישהו רצה לרקוד איתי, הייתי צריכה להתאים את עצמי לשירים גם אם לא אהבתי אותם, ולא ליפול עם השמלה הארוכה והנוראית שהשכרתי מבלי לדעת למה.

כשהגעתי לדלת נתקלתי במישהו גדול ורחב.

"אני מתנצלת, אני לא התכוונתי לפגוע בך, אני פשוט קצת מעופפת…" הבטתי בדמות הכהה שעפה אל המדרגות. האור נדלק וראיתי את אדריאן יושב על הישבן שלו.

"שלום לך, ניקול. עבר הרבה זמן." אמר אדריאן.