בדרך למעלה- צוחק מי שצוחק אחרון (פרק שני)

רוח חמה ושרבית, רוח של קיץ של אוגוסט, נישבה במורד השביל שברחוב.
החופש הגדול נתן את אותותיו בשכונה, ומאות ילדים היו רובצים ומתרוצצים מחוץ לכניסות הבניינים.
שלא תטעו, החופש הגדול הוא לא זה שגרם להתאספות הגדולה הזאת.
כי בשכונה הזאת ילדים לא הולכים לבית ספר כדי ללמוד, הם הולכים כדי להרוויח עוד כמה שעות נוספות לצד החברים שלהם.
חם נורא, לוהט, כולם מסלקים מעליהם עגלי זיעה מהמצח.
שעת צהריים מוקדמת, ליד מגרש הכדורגל השכונתי, ניתן לשמוע את הצעקות החזקות של הנערים המשחקים, ואת בעיטות הכדור האגרסיביות.
אני רק ישבתי בספסלים, על הטריבונות של המגרש, והסתכלתי מהצד עליהם כמו תמיד.
על מי אני עובדת? אף אחד לא עניין אותי שם חוץ ממנו, מיצחק.
איפה שהוא לא יהיה, תמיד הוא יבלוט, תמיד תהיה לו הילה מיוחדת שתאיר אותו יותר מכולם.
אני זוכרת שכבר אז היה ניתן לראות אצלו את כושר המנהיגות יוצא הדופן שניכר אצלו באופן רב.
הוא קובע מה יהיה, מה יקרה, מה יעשו, הוא תמיד זה שמוביל בראש וכולם מאחוריו מצייתים לפקודותיו והוראותיו.
אי אפשר להגיד שהם עשו את זה מפחד, בגלל שהם ראו שיש בו משהו מאיים ושהוא אדם שלא שווה להתעסק איתו, ואם צריך ללכת אחריו בשביל לא לקבל מכות, אז נלך.
יצחק לא הייתה דמות מאיימת, ליצחק הילד לא הייתה אישיות מפחידה.
לא בזכות הפחד סחף אחריו נאמנים.
זה טעות לחשוב ככה. יצחק הוא אדם של חיבוק, של נשיקה, של יד מושטת לחבר שזקוק לעזרה.
הם עשו את זה אך ורק מאהבה, הם באמת באמת אהבו אותו. כולם אהבו את יצחק, לא רק אותי הוא כבש. הקסם האישי והכריזמטיות השופעת שהוא השפריץ לכל עבר, השפיע עליהם.
תתארו לכם נער/ילד אינטליגנטי, יפה תואר, חייכן, בעל שכל חריף ויכולת רטורית מדהימה…
איך לא יצליח למשוך אחריו רבים עוד מקטנות? איך כולם לא יחבקו אליהם את ההנהגה והסמכות שלו עליהם בשמחה? איך? ולא, האנשים שהיו בקרבו לא עברו היפנוזה.
הוא לא יצר לעצמו חיילים. הוא יצר לעצמו מעריצים, אנשים שאוהבים להקשיב לו, לציית לו.
אין דמוקרטיה אצל יצחק, הוא קובע וכולם אחריו.
כבר בתור נער "מושתן", הוא היה אגדה וכוכב נוצץ בכל הקשור לכישורים חברתיים. תמיד הוא היה מוקף סביבו בחברים.
הסתכלתי עליו משחק כדורגל במגרש, בהערצה. ידעתי שכל אלה שנמצאים לידו לא שווים כלום שהוא נמצא לידם. כאילו כולם בצבע שחור לבן, ורק הוא מופיע בצבעים צבעוניים זוהרים.

רק עכשיו שמתי לב שחבורה של נערים בערך בגילי, התיישבו קרוב לידי, ונועצים בי מבטים חודרניים. שמעתי את הצחקוקים החנוקים שלהם.
ידעתי שהמשחק כדורגל לא ממש מעניין אותם, ושהם לא באו בשביל זה למגרש.
זיהיתי שהם לא מהשכונה, בשכונה שלנו כולם מכירים את כולם ואת הפרצופים שלהם לא זיהיתי.
הרגשתי שאחד מהנערים שהיה עם סיגריה דולקת ביד שהיה שחור שיער, בעל צבע עור שחום, ועם עיניים שנראים כמו שני זיתים שחורים, נדחק לידי. לוקח שכאטה ארוכה מהסיגריה שהחזיק ביד, עם הצמיד גורמט הזהוב הצעקני והענק שהיה סביב ידו, ומשחרר עליי סילוני עשן גדולים מאפו. מחייך אלי בחיוך ערמומי.
השתעלתי, וסילקתי את העשן ממני בתנועות אוורור של היד. לא סובלת סיגריות, לא סובלת שמעשנים לידי, או עליי.
באמת שהתכוונתי ללכת משם, עד שהרגשתי אחיזה חזקה נתלית ביד שלי. הסתובבתי לאחור, וראיתי שאותו הילד-המניאק, אוחז לי ביד ומרים גבות בחיוך- “לאן את בורחת, מותק?” הוא גיחך.
ניערתי את אחיזת ידו מהיד שלי. “למקום שאנשים כמוך לא יהיו נוכחים בו," חייכתי אליו בחזרה. "אאוץ'," הוא אמר וכיווץ את פניו, שם את היד שלו על הלב בציניות, כאילו חווה פגיעה. שמעתי את החברים הבבונים והערסוואתים שלו מתים מצחוק מאחור. שוב הסתובבתי כדי ללכת, ידעתי שהוא לא שווה את היחס שלי, שהוא לא שווה שאני אבזבז עליו מילים וזמן. ידעתי שהסוג אנשים האלה לא מבינים דיבורים. יצא לי להתמודד עם עשרות בנים כמוהו בשכונה, בנים שלא היה להם שום כבוד לבנות, היה לי ניסיון רב בזה.
ושוב הנער המציק תפס לי ביד, “כוסעמק, תפסיק כבר לגעת בי. יא בן זונה!” צעקתי בעצבים, ושוב ניערתי את היד שלי ממנו. הוא קם מהטריבונה, והתקרב ממש קרוב לפנים שלי במבט מתגרה, וליטף את הלחי שלי עם הכף יד המזוהמת שלו, והגורמט המתנדד. “הנה, נגעתי. למה מה תעשי לי?” סילקתי את היד שלו מהלחי שלי, והוא רק חייך משועשע. ניסיתי שוב להתרחק, אבל הוא שוב תפס אותי. “תעזוב אותי!” צעקתי כאשר אני נאבקת בו ללא הצלחה.
ואז, בין רגע, אותו הנער שהטריד אותי, היה מרוח על הרצפה בשניות ספורות, שיצחק מעליו משחרר לפניו אגרופים נמרצים ושולח לעברו מטר של קללות עסיסיות.
ואותם שני החברים, שגיחכו וצחקקו באותו הרגע שראו את אותו החבר שלהם נטפל לילדה תמימה סתם ככה, גם הם "זכו" לחטוף כמה בעיטות סטירות, ועוד כמה מהלומות מהחברים הנאמנים של יצחק.
ליצחק הייתה רגישות גבוהה בכל הקשור לנשים, כל המכות והסבל שאבא שלו היה מאכיל את אמא שלו, והעדות שלו לזה, גרמו לו להפוך למלאך השומר של הבנות בשכונה ולאויב המושבע של בנים שלא יודעים איך להתנהג לבחורה. יצחק היה ג'נטלמן אמיתי. גינוני כבוד מרהיבים לנשים שאי אפשר למצוא היום.
אני לא ישכח לעולם איך אותם נערים, שעד לפני שנייה חשבו שהם מלכי העולם, שבאו עם חזה מנופח והרשו לעצמם לעשות צחוק ממני, עכשיו צלעו בהליכה מדדה עם פרצוף מושפל למטה ומפוחד, ועם פנים נפוחות וזולגות מדם, ונסו על נפשם מושפלים מאותו מגרש הכדורגל, שהפך לזירת קרב מדממת הומה אדם.
למרות ששנאתי אותם, קצת ריחמתי עליהם שהם לא ידעו למי אני קשורה.
אבל אין לי כל ספק שיצחק היה קם לעזרת כל בחורה, אם היה רואה שהיא בצרה.
ולא רק בחורות, גם סתם אנשים במצוקה. היה בו טוב-לב ואכפתיות שובים. תמיד מוכן לעזור לחבר בצרה.
אני לא אשקר ואשחק אותה עכשיו איזה יפת-נפש עדינה, לא כאב לי ואפילו לא במעט לראות אותם חוטפים, אפילו קצת שמחתי. כי זה הגיע להם.
ידעתי, שאת הלקח שלהם, יצחק לימד כמו שצריך. ושהם לעולם עוד לא יציקו לבנות.