בדרך למעלה- איציק (פרק ראשון)
הרגשתם פעם שאתם רוצים להוכיח לעולם משהו? שאתם לא מסכנים? שאתם לא חסרי יכולת? לא שווים כלום? אפסים? מפסידנים? פחדנים או טיפשים?
או כן, ועוד איך שהרגשתם. רציתם לתפוס את העולם מהביצים, לקרוע את הבן הזונה המלוכלך ולהראות לו מאיפה משתין הדג.
אבל לא ידעתם שאפילו רמבו לא מסוגל להפיל את העולם לברכיים בלי נוסחה…
חשבתם שאתה קשוחים, חזקים ומחוספסים, בלתי מנוצחים. אבל הוא, באכזריות השגרתית שלו הסתכל מהצד וצחק. צחק עליכם כי ידע כמה נאיביים ואופטימיים אתם. כי כבר יש לו ניסיון עתיר עם בריוני קשקשת שכמוכם, הוא סילק ויסלק מעליו מיליארדים כמוכם.
ספגתם, נפגעתם, נפצעתם, נכוויתם, נפלתם. ואחרי כל זה חשבתם שיהיה יותר טוב, שיום יבוא וגם אתם תמצאו את הנוסחה שתרסק את העולם במכת נוק-אאוט.
יש כדור אקמול מוכר שמקהה את אגרופיו של העולם… אתם ודאי מכירים את הגברת.
תקווה החברה הכי טובה של אנשים שהמזל לא האיר להם פנים…
ואני לא מדברת על תקווה הגננת, או זאת שמוכרת בבאסטה בשוק בנדורות.
אני מדברת על הציפייה לדבר מה, שמעוורת אנשים ולא נותנת להם לראות את האמת כמו שהיא, בלי לעוות את המציאות.
התקווה אוהבת להיצמד לאנשים שהעולם מעך אותם. בדיוק כמו תרופת אקמול שמשככת כאבים- גם הוא יהרוס אותכם אם תיקחו הרבה ממנו.
הרבה אנשים השתגעו אחרי שהסניפו מנת יתר של תקווה…
אבל, אדם אחד שהכרתי בכל מהלך חיי, הצליח למצוא את הנוסחה המנצחת.
בתחילת הדרך, הוא היה בדיוק כמוכם; סמרטוט, אפס מאופס, מוג לב, עלוב, נפל של העולם, כלום ושום דבר.
אז, בתקופה שהייתי עוד זאטוטה קטנה, הייתי עדה למכות שיצחק הקטן היה חוטף מאביו האלכוהוליסט מידי יום ביומו. יותר נכון להגיד כל השכונה הייתה עדה לצעקות ולצרחות שהיו בוקעים מביתם כל יום ויום.
אני עד היום זוכרת את השכונה הזאת, בנייני שיכונים רעועים ומוזנחים בדרום הארץ בפריפריות, מוכרים יותר בשמם "בלוקים", בניינים בני ארבע קומות, ושלוש עד שש כניסות לחדרי המדרגות.
תמיד בימי השישי ריח הבישולים המפתה היה עולה מבחוץ, תמיד הוא היה גורם לי ולבלוטות הרוק שלי להזיל כל פעם מחדש ריר. עוד דבר שזכור לי מימי שישי בשכונה, זה המים הניגרים מהכניסות של חדרי המדרגות, על ידי האימהות והאחיות העובדות והדואגות, שמגיפות את המים עם המגבים בחריצות. ואת ריח האקונומיקה החזק של הספונג'ה של הניקיונות הרגילים של יום שישי.. תמיד הריחות האלו היו אופפים את החדרי המדרגות וחודרים לאפי העוברים והשבים בשכונה ביום שישי.
ריח של יום שישי… הריחות האלו והאוירה המלאכית הזאת שהייתה עוטפת ומכסה את השכונה ביום שישי , תמיד יהיו חקוקים לעד בראש שלי. משהו באוירה הזאת הייתה מבריחה אותי מהמציאות העגומה ששרה בשכונה בימי החול.
סוג האוכלוסייה של השכונה הייתה בעיקר עולים ובני עולים צפון אפריקניים. בעיקר בני עדות מרוקו.
רוב האוכלסיה המבוגרת הייתה מובטלת שחיה מכספי קצבאות ביטוח לאומי, ואלו שלא היו חיים מביטוח לאומי, היו עובדים בעבודות דוחק קשות ושחורות, חיים ממשכורות עוני זעומות בחסות המדינה, נלחמים בחוזקה יום-יום על מנת להביא את לחמם בכבוד למשפחתם.
ואלו שלא היו מובטלים, ולא עובדים, האוכלסייה האחרת של השכונה- פנו רובם אל דרכי הפשע, אלו הם העבריינים של השכונה.
כי בשכונה הזאת אנשים היו זקוקים לפשע כדי לשרוד, הם היו זקוקים לאינסטינקטים חייתיים כדי לשרוד, כי אם לא תאכל, יאכלו אותך. ככה זה בשרשרת המזון. כי כשאתה חי בשבט של קניבלים, אף אחד לא ירים גבה ויתקומם כשיראה שאתה אוכל בשר אדם, מבחינתם זה מוסרי. כי בדרך אחרת הם לא ישיגו דברים נורמטיביים שיש להם. הם לא מכירים דרך אחרת להשיג את הכסף, המעמד והחברים. הם גדלו לתוך זה. זה מה שהם היו רואים מילדות.
הם חיו פשע, ינקו פשע, אכלו פשע, נשמו פשע, בלעו פשע, שתו פשע.
בצורת המחשבה של אותם אנשים, אומללים שעבדו בעבודות מחורבנות עבור משכורות עלובות, וקמו כל בוקר מוקדם כדי לעבוד ודאגו לחשבונות, נחשבו כמתים.
מבחינת יצחק הם היו פתיים, לא היה להם ביצים.
אם יצחק רצה משהו, הוא פשוט לקח. הוא לא התאמץ הרבה בשביל זה.
אם מישהו התלונן פעמיים, הוא חטף כאלה מכות, שלא התלונן שוב לעולם.
זו שכונה שאתה רואה בה סחר של סמים מול העיניים כמעט כל היום.
זה נשמע לא מציאותי, אבל זה קרה, קורה ויקרה.
אני זוכרת שבכל "בלוק" אחד היו מתגוררים כ70-80 נפשות, שיותר מחצי מהם היו ילדים. כן, כיאה לשכונת עוני אותנטית, גם בשכונה שלי האוכלוסייה הייתה מורכבת בעיקר ממשפחות מרובות ילדים.
האופי של האוכלוסייה הייתה בעיקר אנשים עם חלומות מנופצים, ניתן לראות ששברי החלומות המנותצים מפוזרים לכל אורך השכונה, ללא איש שיאסוף את השברים ויחבר ביניהם. אנשי הצללים המכונים בטעות פשוטים.
כל אחד מנסה לשרוד בדרך שלו; אחד עם המשפחה שלו, עם האהוב שלו, ואחד דרך הפשע, דרך הסמים. כל אחד נמצא בעולם שלו.
יצחק, או כמו שכולם היו קוראים לו -איציק, היה שורד בזכות אימא שלו.
עד שגם אותה, אבא שלו, את התקווה האחרונה שלו, הוא גדע ממנו.
מה שאבא של יצחק הכי אהב לעשות, זה להוריד כוסיות של עראק בבית כנסת.
כולם היו יודעים ברחוב שחנניה שיכור (כמה אירוניה ניצבת בשם שלו לטוב הלב שלו), כולם ידעו שאבא של יצחק חתיכת שיכור מסריח, כולם בשכונה ידעו שיצחק ילד מוכה.
לא פעם ולא פעמיים, השכנים היו צריכים לגרד אותו מהמדרגות בבניין. אדם קשה ואכזר היה אבא של יצחק.
אני לא ישכח את היום הזה, היום שנפתחה בפעם הראשונה בריכה ציבורית בשכונה שלנו, הוא היה כל כך שמח, איציק. עד לרגע בו הפשיל את חולצתו. כל העיניים של הנמצאים במקום ננעצו בגבו.
החבלות הכחולות, הצלקות, המכות היבשות והחתכים שמותרים זכר לחגורה שהוצלפה בו מידי יום ולאגרופים, הבעיטות, הסטירות, הקרשים, המקלות ועוד שאר דברים שהיו נזרקים עליו ומכים בו בידי אביו, משכו את עיניהם של הסובבים…
אביו של יצחק דגל ב"שיטת חינוך" ייחודית, הוא היה מכה את יצחק עד לכדי עילפון, ואז שופך עליו דליי מים, כדי שיתעורר. ולא מדאגה לבנו האהוב והיקר שעתה התעלף, זאת מכדי שיוכל לחבוט בו שוב, זאת מכדי שיוכל שוב להקשיב לקונצרט היללות שכל כך אהב להאזין להם.
כי יצחק לא יכל ליילל בעילפון.
מבחינת יצחק, המכות האלה היו שיגרתיות. כי כמו שהוא ראה את הדברים אז, כל אחד חוטף מידי פעם.
ליצחק הייתה אישיות קשוחה, זאת אומרת קשיח כלפי חוץ. אולי לכולם הוא שידר שהמכות שהוא מקבל מאבא שלו לא מזיזות לו, ושזה כלום. אבל בפנים זה הרס אותו.
ההתלחשויות, המבטים המרחמים, והבושה הגדולה שבאותו רגע חש, סוף סוף גרמו ליצחק להבין שקורה משהו לא בסדר. כאילו המקרה הזה פתח לו את העיניים מהעיוורון והחזיר אותו לראות בחזרה. זהו, הוא לא אטום יותר.
יצחק הבין משהו שאנחנו הבנו מזמן.
ומכאן, מלחמתו של יצחק עם העולם התחילה.
תגובות (0)