דיבוק

היא הניחה את ראשה על הכר ושערה השחור והחלק נמתח על אורך מיטתה. היא לבשה כותונת וורודה וחייכה בביישנות מתוך האשליה שהציצה בין סורגי האמת.
העיניים שלה כמעט ונעצמו. היא כבר לא חשבה על כלום, לא על רוחות רפאים ולא על שדים שמסתובבים ברחובות הנטושים שסמוכים לבית שלה. היא רק חשבה על שינה ערבה וחלומות מתוקים.
הכרית שלה הרגישה כמו צמר גפן והיא התכרבלה בשמיכה בנעימות ובתענוג מוחצן לחלוטין.
"לא… לא… לא…" היא מלמלה וקולותיה התחזקו בן רגע. "לא!"
כל שנייה שעברה הקולות עלו יותר ויותר. היא צרחה והעיניים שלה נפקחו מעצמן. הן היו אדומות ולוהטות. הברק כיסה אותן והיא הלכה במעגלים בשיגעון.
היא ניסתה להתנגד ולא יכלה. תוך דקה היא קרסה על הרצפה בכאב וקול ריסוק גופה על הפרקט נשמע בכל חלל החדר הריק. היא הייתה לבד ולא היה אף אחד שיגן עלייה. מלבד בנה הצעיר, בן השבע.
אבל זה לא היה משנה… זה רק הוסיף להכביד עליה. היא נשמה קצרות והלב שלה פעם במהירות. אחידות לא הייתה חלק ממנו והמונוטוניות נסגה מליבה כבר מלפני המון שנים.
היא אישה בת שלושים. לא כל כך צעירה אבל מופנמת ולא ממש. ללא אף אחד בעולם. מלבד אחד. הבן שלה. היא הייתה צריכה לטפל בו, להיות אם טובה ומאושרת, והדיבוק נכנס בה.