חדר לבן וסרט וידיאו נחמד

"מי אתה?" קראן הקטנה שאלה בסקרנות.
"את לא מזהה את בגדיי?" האיש שפגשה בחדר הלבן ענה בשאלה נוספת
"מה? שמיכות קרועות שחורות עם ברדס?" היא צחקה. הוא גם.
הוא החזיק את ידה. היא לא נרתע, לקחה את ידו גם.
הוא כל כך רזה, חשבה, שיש לו רק עצמות. מסכן.
אבל היא הייתה משועשעת מהרעיון.
עוד חבר נכנס לחייה.
"אבל איפה אנחנו?" היא שוב שאלה.
"עוד מעט תגלי."
"מה, לא תגיד לי?"
"את כבר גדולה מספיק כדי להבין לבדך."
"אמא תמיד אמרה לי שאני קטנה, אני רק בת שש."
לפתע האיש עם הברדס הפנה את אצבעתו המורה, שלא כללה שום בשר, ומשהו דמוי חור שחור נבקע.
"הביטי" הוא הורה לה. היא נעמדה על קצות אצבעותיה כדי לראות.
"זאת אמא. וזאת אני. למה אני שוכבת? ולמה כולם בוכים?"
"נכון, זאת את. את עדיין לא מבינה למה כולם בוכים?"
"לא."
קראן הייתה בטוחה שהוא מגלגל את עייניו מבעד לברדס המסתיר את פניו.
"למה יש לך כלי נשק?"
"זה לא כלי נשק, זה נועד כדי… אוח… את עדיין לא מזהה אותי, מה?" קולו היה מאוס ומאוכזב, עם טיפת כעס.
"לא."
"אני מבין שהורייך לא סיפרו סיפורים על עבודתי, חיי או על עצמי."
"לא."
"האוצר מילים שלך ממש קטן. רק לא."
קראן צחקה, היא חשה בחיוכו מתחת לברדס.
"טוב, אני בטוח שתביני בקרוב."
"מה אבין?"
"את כל התשובות לשאלותייך. עכשיו היתה בדיקה-לאן את שייכת. את שייכת למקום שבטוח הורייך שמעו עליו."
"מה, עזאזל? ההורים שלי תמיד רצו שהאח הפרוע שלי ילך לשם."
האיש צחק, ואמר "לא, לא. מקום טוב יותר. דורותייך הקודמים שוכנים שם-זה בטוח."
"מה, סבתא? אבל היא כבר מתה."
"בדיוק. אנחנו הולכים לגן עדן."
"אז אני אפגוש את סבתא?" קולה היה נרגש.
היא הייתה ילדה קטנה, לא הבינה את המתרחש, לצערה.