INFINITY-Niall Hoarn Fanfic

היי, קוראים לי היילי, אבל כולם קוראים לי הייל..
אני בת 15 וחצי, יש לי עיניים כחולות ושיער שחור חלק.. הדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה לרקוד,
אני רוקדת בלט כבר מגיל חמש.. שזה בעצם כבר 10 שנים.. הריקוד, הוא הדרך היחידה שלי להביע את ריגשותיי, שעצוב לי אני שמה שירים עצובים, מכבה את האור, עוצמת את עיניי, ומתחילה לרקוד
זה הדבר היחיד שעוזר לי להירגע, ולשכוח מכל הכאב..
האמת? מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי שומרת הכל בבטן, לא הייתי משתפת אף אחד בפחדים שלי, בכאבים שלי, בבעיות שלי
ותאמינו לי, שהיו הרבה כאלה..
יש לי כלכך הרבה דברים לספר לכם שאני לא יודעת מאיפה להתחיל
החלטתי שאני חייבת לספר למישהו
אני לא יכולה לשמור בבטן יותר
בדיבורים אני פחות טובה אז פשוט חשבתי לעשות את זה בכתיבה..
החיים שלי אף פעם לא היו מדהימים
אבל.. הם גם לא היו כלכך נוראיים
עד כיתה ח
שם בעצם הכל התחיל להתדרדר..
כלכך הרבה פחדים,
כלכך הרבה דברים,
כלכך הרבה כאב,
ואין לי אף אחד לשתף אותו בזה
אני לבד בעולם
כשחליתי בהתחלה, לא הייתי באה לבצפר
הייתי מקבלת כימוטרפיה חמישה ימים בשבוע
ובשישי שבת.. הייתי חייבת לנוח
לאגור כוחות
לשבוע הבא
הטיפולים האלה היו כלכך קשים
בכל זאת.. זה.. א… לוקמיה.. לוקמיה ברמה שלוש..
למי שלא יודע
לוקמיה זה סרטן
סרטן בדם
טוב אז אני אמשיך בסיפור..
התקופה הזאת נמשכה רק חצי שנה
אבל היא הרגישה כמו נצח
אחרי זה הטיפולים היו רק שלושה ימים בשבוע
ומידי פעם הייתי הולכת לבצפר
כבר יכולתי ללכת
המערכת החיסונית שלי כבר הייתה בסדר
לא רציתי ללכת למקום הזה
בית הספר רק גרם לי להרגיש רע בהרבה יותר
אבל לא הייתה לי בררה,
ההורים שלי החריכו אותי
הם לא ידעו שמאז שחזרתי הכל התהפך
הילדים בבצפר, היו צוחקים עליי, יורדים עליי, מקללים אותי, אף אחד לא היה מקתרב אליי, בגלל המחלה, הייתי כל היום יושבת לבד
בשיעורים.. בהפסקות..לא היה לי אף אחד
כולם עזבו אותי
זה היה פשוט נורא
גם החברה הכי טובה שלי
שהייתי בשבילה תמיד לכל דבר קטן,
גם היא עזבה אותי בסוף..
והצטרפה לכולם..
הייתי בוכה כמעט כל היום,
בכל רגע שהייתי לבד.
כל היום הדמעות עמדו לי בגרון והחזקתי אותן
אני זוכרת שהייתי הולכת לשירותים ושסגרתי את הדלת הדמעות היו פורצות החוצה
פשוט לא הייתי מסוגלת לשלוט בהן
לילות שלמים שלא עצתי עיין,
לא הייתי מסוגלת לעצור את הדמעות,
כל לילה מחדש אותה שאלה
מה לא בסדר איתי?
למה דווקא לי?
הייתי מתפללת לאלוהים שייקח אותי
ואני בכלל לא מאמינה בו..
הדבר הכי נורא בכל הסיפןר הזה
שלא יכולתי לרקוד
רק מידי פעם
בימים שהייתי חזקה
בדרך כלל הגוף שלי היה כלכך חלש
והרגשתי כלכך גרוע שפשוט לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים
הייתי מסתובבת על כיסא גלגלים
אז לא נשארה לי שום דרך להירגע ולשכוח מהכאב..
יום אחד פשוט לא יכולתי יותר
חזרת מבית הספר, הייתי לבד בבית
עשיתי את השיעורים ושחידדתי את העיפרון
פשוט לקחתי את המחדד פירקתי אותו
והתחלתי לחתוך..
עוד חתך.. ועוד אחד..
הם היו עמוקים.. כל אחד יותר עמוק מהקודם..
הדמעות לא הפסיקו לרדת..
אבל הסכין, ההרגשה הזאת, היא שיחררה את הכל
מאז נכנסתי לכל הסיפור הזה
של "לפגוע בעצמי"
כל פעם שלא יכולתי יותר
חזרתי אל הסכין
אני ידעתי, ידעתי כמה שזה מסוכן,
ידעתי שזה לא פתרון,
ידעתי שזה מטומטם,
ידעתי, ידעתי הכל
אבל.. זה היה הדבר היחיד שיש לי
הסכין
היא תמיד איתי שקשה
אף פעם לא עוזבת אותי
היא לא משאירה אותי לבד..

ככה נראו החיים שלי
עד שהגיע יום אחד..
בסוף החופש הגדול של כיתה ט'
בעצם לפני חצי שנה..
הסרטן התפשט לי בגוף
שלח גרורות.. למוח ולריאות..
הרופאים אמרו שיש דרך לטפל בזה,
אך את הטיפול הזה יש רק בלונדון,
ושזה טיפול מאוד אינטנסיבי וקשה..
ההורים שלי מאוד חששו
אבל הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא
סוף סוף יש לי הזדמנות לעזוב את הבית ספר הזה!
"להתחיל מחדש" ארץ חדשה, בית ספר חדש, אנשים חדשים, חיים חדשים!
וגם אולי סוף סוף אני אצליח לנצח את הסרטן הזה!
לא אכפת לי עד כמה הטיפולים האלה קשים
אני עושה אותם!
אמא, אבא, אנחנו טסים!
הצבתי להם עובדה
והם אישרו בסופו של דבר
שבוע לאחר מכן כבר הייתי על המטוס..