מציאות חיים- פרק 9

רן לא היה מסוג האנשים שנוחות להם שיחות בטלפון, ורוב השיחות שלנו בשבוע הזה, כשהוא היה אצל אבא שלו מחוץ לעיר, איפה שהרבה פחות נוח לו להיפגש, התנהלו בעיקר ברשת החברתית. הרגשתי שיש קשר ויש חיבור, ומשהו קורה ואני כן מתחילה לאט לאט להרגיש משהו, אם זה חיבה כלפיו, או אם זה רצון שבאמת משהו יקרה. מכל מה ששמעתי, ממעט האנשים שמכירים אותו כי הוא לא אדם שכל העולם מכיר, הבנתי שיש לי הרבה דברים עוד להבין עליו. השיחות שלנו לא היו השיחות הכי זורמות שהיו לי עם בנאדם, ולא הרגשתי בהן כל כך טוב כמו שיחות עם החברה הכי טובה או עם ידיד כזה או אחר, מה שאין לי הרבה. גם במשך השבוע הזה כל מה שניסיתי היה פשוט להכיר אותו, להמשיך להכיר אותו ואת מה שהוא אוהב, לנסות לכתוב משפטי פלירטוט מה שמאוד קשה לעשות כשלא רואים אחד את השני, ולחכות לפגישה הבאה.
וככה נפגשנו עוד פעם, הפעם השנייה, יום חמישי. ידעתי שיש שעה שבה אני צריכה לעזוב כי יש לי מחויבות קודמת שאני לא יכולה לבטל, אבל עדיין לא היה סיכוי שלא הייתי רואה אותו ביום הזה. הריח החזק של האפטרשייב שלו הימם אותי, והוא היה לבוש פחות מתוקתק מהפעם הקודמת, מתוק ויפה כמו שהוא היה אבל יותר יומיומי, חגיגי הרבה פחות. אהבתי את המראה הזה שלו, את הנוחות שהוא בא איתה.
"אני ממש רוצה לשמוע חוויות מהקמפינג בצפון" אמרתי לו בחיוך, כי במשך השיחות של השבוע הוא לא רצה לדבר על זה באינטרנט אלא רצה לשמור את זה לפגישה פנים מול פנים. הוא לא היה מהסוג הדברן והייתי צריכה לסחוט ממנו את התשובות שלו, למחוץ כל שאלה ולהמשיך לשאול, ועוד ועוד עד שהוא יפתח את הפה וידבר. לפעמים זה יכול להעיק, אבל דווקא משהו בכל המיסתורין שלו לא מציק לי. הוא סיפר לי על זה שהיה לו ממש לא נוח לישון באוהל, שהלילות היו מוזרים אבל שהטיולים בשטח היו מגניבים, שהיו נופים עוצרי נשימה. הוא סיפר לי על הדינמיקה הקבוצתית של החבר'ה האלה, של החברים הכי טובים שלו שמלווים אותו ביחד בבית הספר, שרוב החברים שלו הם מבית הספר, וזה מה שכיף לו, שהוא רואה אותם הרבה.
"בגלל זה אתה לא אדם שכל כך מטפח קשר? כי החברים שלך קרובים אלייך ואתה לא מרגיש צורך להמשיך לדבר גם אחרי?".
"מעבר לזה שבנים בדרך כלל הם לא אנשי שיחה" הוא צחק, "לפחות אני לא, אני לא ממש רגיל לטפח קשר בכללי, אני לא מאלה שמתקשרים או יוצרים שיחה, אני לא יודע למה. באיזשהו מקום זה סוג של ביישנות".
"זה לא מפריע לך?" שאלתי אותו. הוא צחק, חייך, מרגיש לי ששאלות כאלה אין אף אדם בעולם ששואל אותו.
"זה לא הפריע לי עד עכשיו כי לא היו לי הרבה קשרים שהם מחוץ לבית הספר, את זה מקרה מיוחד. אבל את לעומתי כן מאוד אסרטיבית בקשר, את יוצרת את השיחות וכל מה שאני עושה זה לענות ולדבר". הוא נורא פשוט, והדרך שבה הוא מתנהל היא פשוטה ורגועה. הוא לא לחוץ על כלום, וכשקשר בא הוא בא, וכששיחה באה אז הוא פשוט עונה, וזה מה שטוב לו. הוא שונה ממני, שאני בנאדם לחוץ, ואני כל הזמן דואגת ומנסה לבדוק שהכל בסדר ורוצה שלכולם יהיה בסדר, ולא זוכרת לרגע להירגע. חיה על קוצים מה שנקרא.
"חברים אחרים שלך גם ככה?".
"נראה לי דיברנו על זה" הוא צחק, "הם מאוד ילדים קטנים, כמוני. תחשבי על זה שאני בתוך מסגרת של בית ספר מסוים שרק ילדים מעטים מכירים בו עוד ילדים ממקומות אחרים, וזה לא דחוף לי כל כך. יש לי את העיסוקים שלי, או מצד שני את הרוגע שלי כי מה לעשות אני קצת עצלן, ואני הולך עם זה. החברים שלי דומים לי מבחינת אני חושב לימודים וחברים, ושונים קצת באופי. אבל מכולם אני הכי רגוע" הוא צחק. הצחוק שלו הרגיע אותי. יש משהו בכל מה שהוא משדר שמרגיע אותי, ואני לא יכולה להתעלם מזה. אני מרגישה נינוחה בפגישות איתו כמו שאני לא נינוחה עם אף אדם אחר ובכל הקשרים שהיו לי אף פעם לא הרגשתי ככה.
"נורא קל לדבר איתך" אמרתי לו בחיוך.
"את הראשונה שאומרת לי את זה" הוא אמר לי מובך. הסתכלתי עליו לא מבינה. אבל מצד שני כמות האנשים שהוא מדבר איתם היא באמת לא גדולה כך שזה די הגיוני שהוא לא שמע את המשפט הזה הרבה. הוא כנראה חושב או משער שלא קל לדבר איתו כי הוא לא מדבר הרבה, ועונה תשובות קלות או עונה בקיצור, אבל זה נוח לי. אף אחד פה לא מנסה לנתח אותי פסיכולוגית, מה שלפעמים יכול לעלות לי על העצבים, והשיחה רגועה לגמרי, והוא נותן לי להיפתח כמו שלא נפתחתי כלפי בנאדם אחר עוד לפני.
"זו עובדה" אמרתי בחיוך, "אני מספרת לך דברים שאחרים לא יודעים, ומרגישה בנוח פשוט לשבת איתך פה מתחת לעץ ולדבר. זה אומר הרבה".
"את היחידה שעושה את זה" הוא אמר לי בצחוק, "עם שאר החברים זה מפגש בבית וצחוקים ופיצוחים ושטויות של בנים.. את בין היחידות שאני ממש מדבר איתם, את ושני חברים טובים".
"זה ממש כבוד" אמרתי לו והעברתי את מבטי לכיוון אחר בפארק, "להיות אחת מאלה שאתה סומך עליהם ומדבר איתם, משקיע מהזמן הקדוש שלך כדי לדבר" אמרתי בחיוך, "תקן אותי אם אני טועה אבל היית צריך משהו כזה, קשר כזה".
"את לא טועה" הוא אמר לי בחיוך ממיס, עם העיניים היפות שלו שחדרו עמוק אל תוך עיניי ונכנסו לנשמה. הסתכלתי על שפתיו היפות מהמרחק שישבנו בו, בהיתי בפרצופו היפה, וחשבתי על הקלות של השיחה, הזרימה של הפגישה. אבל הוא ביישן, ואומץ להתקרב לאף אחד מאיתנו לא היה, לא עכשיו. אז חיכתי ואחרי עוד כמה חיוכים העברתי את מבטי למקום אחר מעיניו וגופו, צריך להמשיך לדבר ואז אולי סוף סוף יקרה משהו.