בחירת הטיטאן – פרק שני

לאחר שהרקלס הלך הבנות התיישבו בחדר האוכל וחשבו מה לעשות. קליאו הייתה מעט עצבנית שהן גירשו את הרקלס. המידע הזה עמד לשנות הכל, עד עכשיו הן חיו יחסית בנוחות, בביתן שלהן, מקום נוח. עכשיו כשהאלים גילו על הקיום שלהן הן חייבות להתחבא, למצוא מקום בו אפילו זאוס לא ימצא אותן.
"אבל אין אף מקום שנסתר מן האלים," אמרה קליאו ונאנחה. סאפיריה הנהנה בעצב.
"אז, אנחנו צריכות לצאת מיוון." אמרה אלפיס, אמנם הכוח שלהם קיים גם במקומות אחרים אבל כוחם מוגבל למקום שליטתם, משמע בכל מקום אחר הן הרבה יותר חזקות מהם.
"לצאת מיוון?" קליאו נשמעה מתוחה. גם אלפיס בעצמה קצת חששה מהצעד הזה, אבל זאת הייתה הדרך היחידה להסתתר.
"בכל מקרה, לאן מחוץ ליוון? האם אנחנו בכלל יודעות מה יש מחוץ לה?" שאלה סאפיריה. השאלה הזו באמת עוררה לא מעט התמהמהות, הן מעולם לא יצאו מגבולות יוון אבל אין להן ברירה.
"מישהי מכירה מקום קרוב?" שאלה אלפיס. סאפיריה וקליאו משכו בכתפיהן.
"אנחנו יכולות להתחיל ללכת לכיוון מזרח, או מערב ולראות מה נמצא בדרכינו. אני לא חושבת שיש לנו ברירה אחרת." אמרה אלפיס.
סאפיריה הנהנה. קליאו נאנחה והנהנה אחריה. "טוב… אם אין ברירה."
"אבל אני לא רוצה ללכת הרבה רק בגלל האלים, אני חושבת שהם נמצאים באולימפוס עכשיו ולא רואים אותנו, אין להם מאה עיניים…" אמרה קליאו ועיניה הכמעט זהובות נצצו בתמימות.
"קליאו, אני מצטערת לומר שהם רואים אותנו כל הזמן. גם אם הם נמצאים בהר אולימפוס. הם יכולים גם לשותת עכשיו בבתי בושת לחפש קורבנות תמימים לילדיהם החדשים ועדיין לראות אותנו." אמרה אלפיס בזמן ששמה את ראשה בין ידיה.
"וברור לנו שאת רק רוצה לראות את הרקלס ההוא שוב," אמרה סאפיריה. קליאו הסמיקה. "נעשה הגרלה לאיזה כיוון נתחיל ללכת, ואז אנחנו צריכות לצאת בהקדם האפשרי." המשיכה סאפיריה.
אלפיס הנהנה והכינה פתקים. קליאו הביטה בהן בעצב וחשבה על הרקלס עד שאלפיס גמרה להכין הכול.
"אבל אני לא רוצה לעזוב את יוון…" אמרה קליאו, סאפיריה ואלפיס הניחו את ידן על כתפיה בניסיון לגרום לה להרגיש טוב יותר.
"אולי יהיה יותר טוב במקום חדש," אמרה סאפיריה וחייכה. קליאו נאנחה. היא לא ממש האמינה בזה.
אלפיס החלה לערבב את הפתקים, ואז הרימה אחת. על הפתק היה כתוב: "מערב".
היא חייכה. "טוב, החלטנו. נארוז כמה חפצים ונתחיל ללכת עוד מעט." סאפיריה וקליאו הנהנו. מספר דקות אחרי זה הן כבר היו מוכנות, בבגדי מסע, ושיער אסוף. המסע שלהן עומד להתחיל, מסע מלא בדברים שחלקם אפילו לא ראויים להישמע.

***
הרקלס פתח את הדלתות חדר הכס של האולימפוס ושפשף את ישבנו השזוף. הוא עדיין כאב. הוא נכנס לאולם והשתחווה בפני כל האלים. "רציתם לדבר איתי?" שאל בלי להרים את מבטו מן הרצפה.
זאוס הנהן והביט מרוצה בבנו. הרקלס היה אחד הטובים מבניו. "כן, למעשה כן."
הרקלס הנהנן. "כן, אבא." הוא התיישב על כיסא בינוני ליד הכיסא של זאוס. הרה העיפה לכיוונו מבט שיכל לשרוף בן תמותה רגיל, אבל לצערה הרקלס לא נשרף כל כך בקלות.
"נודע לנו, הרקלס," החלה לומר כמו כל מילה מכאיבה לה, "שבילית בחברת שלוש בנות… מיוחדות." המשיכה.
הרקלס הנהן וחייך מעט. "הן בהחלט מיוחדות, ומדהימות…" הרה בהתה בו בזעם שלו נגלה כלפי חוץ.
"אהמ. סליחה. הבנתי שלאחת מהן קוראים אל.. אלרי, אלפי, אל.. אלפיס! כן כן, אלפיס, זה היה השם שלה."
"כן, כמה נעלה מצדך לזכור שמות," העירה הרה בעוקצנות, "האם אתה בכלל יודע מי שלוש הבנות הללו היו?!" היא זעמה וקמה מכסאה.
הוא הסמיק והשפיל את ראשו. "לא, גברתי." כמה שהוא שנא את הרה הוא לא יכל לדבר איתה פנים מול פנים.
היא הנהנה. "ובכן, אותן נערות אלו הנערות שמסוגלות להרוס לבדן את כל האולימפוס, ואתה הולך ומפטפט איתן!" על פניו של הרקלס הייתה מאט הבעה של חוסר הבנה מוחלט, הוא לא ראה איך שלוש בנות תמימות כל כך, יפות כל כך, (ולא צריך לפרט יותר על המחשבות שלו) יכולות להרוס את האולימפיים.
"אני מצטער, גברתי." הוא השתדל שלא להישמע ארסי מידי בקולו. "לא ידעתי."
"לא ידעת?! זה התירוץ שלך?! עכשיו כבר אין לנו ברירה, הן מכירות אותך. אולי באיזשהו אורך נס הן אפילו חיבבו אותך, אתה צריך לגרום להן לעבור לצד שלנו, להביא אותן לפה. לגרום להן להבין שצד האלים הוא הצד הנכון!" אתנה נכנסה לשיחה, ונעמדה על יד הרה.
הרקלס השתתק. הוא חשב על קליאו. אולי היא יכולה לעזור לו… הוא הנהן וחייך. "אני אעשה את זה."

***
הבנות הבינו שהן לא יכולות להתקדם במהירות רגילה, הסיכויים שלהן לברוח יקטנו בהרבה אם יעשו זאת. ולכן הן גרמו לגופן לנוע במהירות עד שהגיע לחורשה מלאת עצים.
עיניה של קליאו נפערו כשהיא הביטה סביב. "המקום הזה יפהפייה." גם אלפיס וסאפיריה התרשמו, אך לא היה להן זמן לבהות בנוף.
"זה לא הזמן לבהות בנופים, אחיות, צריך להמשיך ללכת." אמרה אלפיס ותפסה בידיהן של סאפיריה וקליאו.
הן המשיכו ללכת. אלפיס לא הפסיקה להביט לאחור ועל העצים בחיפוש אחר הרקלס או כל אחד אחר. היה לה ברור שזה לא יהיה קל לעזוב את יוון. לפתע נשמע קול מן העצים, כל אחד מהן הוציאה במהירות מתיקה את כלי הנשק שלה, קליאו הוציאה סכין, אלפיס ספאתה (סכין פרשים ארוכה) וסאפיריה שתי חרבות. מהשיחים יצא לא אחר מאשר הרקלס.
אלפיס כיוונה אליו את הספאתה. "שחכת משהו, ישבן שזוף?"
"לא נתתן לי להיפרד כראוי. וחוץ מזה, אני עדיין מחכה לנשיקת הפרידה ההיא…" אמר עם חיוך זחוח שגרם לקליאו להתפוצץ מבפנים.
"אתה מוזמן לקבל נשיקה מהחרב." אמרה אלפיס. סאפיריה הרימה את החרבות שלה והוא הרים ידיים. "מפתה, אבל נראה לי שאתן מנשקות טוב יותר."
סאפיריה סימנה לאלפיס לעמוד לפני קליאו. "אני לא עומדת לתת לך לנשק את אחותנו, ישבן שזוף." אמרה סאפיריה ושילבה את ידיה.
הוא נאנח. "אני לא אעשה לה כלום." הוא התחיל להתקרב. סאפיריה שיספה את שרוול הטוגה שלו. לא נראה שזה עצר בעדו, הוא המשיך להתקרב עד שאלפיס תקעה את הספאתה שלה ברגלו והוציאה אותה במהירות. הרקלס נפל על האדמה התחובה והחל לאחוז ברגלו. "אמרתי לך שהחרב מנשקת פשוט נהדר."
הוא ילל וקם. "אני מעדיף מישהי שלא מנשקת כל כך כואב."
"אוי הרקלס המסכן, אני לא חושבת שתמצא מישהי כזאת בקרוב." אמרה סאפיריה ותקע אחת מסכיניה ברגלו השנייה, מה שגרם לו ליפול על ברכיו.
קליאו נשכה את שפתה. "תעזבו את הישבן השזוף שלו!" הוא חייך. אלפיס וסאפיריה רק בהו בה.
"לאחת מכן יש לפחות קצת שכל…" אמר הרקלס עדיין מעוות את רגליו.
קליאו חייכה. אלפיס משכה אותה. "טוב לדעת שאתה יודע מה זה שכל." סאפיריה גיחכה. אלפיס החלה להתקרב אליו והצמידה את קצה חרבה לסנטרו, "מי שלח אותך?" שאלה.
סאפיריה כיסתה את עיניה של קליאו, כדי שלא תראה את הראש של הרקלס נערף בכזו אכזריות.
הוא חייך והרים את ידיו. "הלב שלי שלח אותי. החלטתי להקשיב לו." אלפיס גלגלה את עיניה. הקיטשיות בקולו גרמה לה רגשי חלחלה עמוקים. "הלב שלך עומד להיעקר מהמקום ולהיזרק לשיחים אם לא תאמר לנו בדיוק מי שלח אותך ומה אתה רצית לעשות." אמרה סאפיריה והסתכלה בגועל על פרצוף הכלבלב שניסה לעשות ללא הצלחה.
הוא נאנח. "פשוט חשבתי עליכן ולא הצלחתי – " אלפיס תקעה את קצה הספאתה שלה בחזהו. קליאו פלטה יבבה.
סאפיריה שמטה את החרבות שלה וחיבקה אותה. "אנחנו רק מנסות להגן עלייך מהמטריד עם הישבן השזוף הזה, אחות." היא ניסתה להרגיע אותה.
"עכשיו, החרב שלי יכולה להיכנס יותר פנימה, ולצאת כמה פעמים. אבל אני מעדיפה לתת לך בחירה, אתה יודע, כי אנחנו נחמדות כל כך. אני שואלת את השאלות הללו בפעם האחרונה, מי שלך אותך, ומה התכוונת לעשות לנו?" אמרה תוקעת את חרבה טיפה עמוק יותר בזמן שהרקלס התאפק לא לרעוד עד שעצמותיו יישברו על האדמה.
הוא הביט למעלה לעבר העננים. קצת עזרה מאבא שלו לא הייתה מזיקה. "טוב, טוב, אני אגלה." ברגע שהרקלס סיים את המילים האלו בעננה זוהרת ולבנה, שנצצה למרחקים הופיע לא אחר מהאל בהיר השיער, ירוק העיניים, והנאה במיוחד: אפולו.
הרקלס חייך. "אפולו, כמה טוב לראות אותך." אלפיס תקעה את הספאתה שלה מעט יותר עמוק. הוא נאנק.
קליאו כמעט והתחילה לבכות, הדמעות שלה הרטיבו את הטוגה של סאפיריה. אלפיס סובבה את מבטה אל עבר אפולו, מבטה הקר בשנייה השתנה למופתע.
אפולו נאנח ונד בראשו. "אני נאלץ לבקש שתשחררו את אחי למחצה הקטן, גם אם הוא אידיוט גמור."
"אני חייבת לציין שאידיוט גמור הן מילים מצוינות לתאר את הטיפוס הזה פה. אבל אני לא עומדת לשחרר אותו אפולו, לצערך יש לאחיך הקטן סיכויים רבים למות." אמרה אלפיס וחזרה להסתכל כמעט ברשע על הרקלס.
אפולו הרים את ידיו וכמעט סינוור אותן ואת הרקלס. "הייתי שמח להשאיר אותו כאן, אבל אבא נתן הוראות. אני לא יכול להתעלם מהן."
"אבל אני יכולה." אמרה אלפיס, ויחד עם אחיותיה כאילו תיאמו זאת מראש, הן עצרו את הזמן, לקחו את הרקלס והזיזו אותו כמה שיותר רחוק, כשהספאתה כבר לא תקועה בחזו, ובקושי רב הצליחו להזיז גם את אפולו. "אנחנו צריכות לרוץ, עכשיו. אחרי שנגיע למרחק מסוים נחזיר את הזמן. קליאו את חייבת להפסיק להראות להם שאכפת לך. אנחנו לא פה בשביל פרשות אהבה אסורה." אמרה סאפיריה והן החלו לרוץ.
הן רצו עד שהגיעו לחוף ים. במרחק כמה מטרים מהן הייתה סירה קשורה ביתד לחול. "מצוין," אמרה אלפיס וחייכה. היא הביטה בסאפיריה וקליאו. "אפשר לשחרר אותם."
הזמן חזר לנוע במסלולו הרגיל וכמה קילומטרים מהשלוש אפולו מצא את עצמו באמצע אגם כשאווז על ראשו, והרקלס מצא את עצמו לבד, מדמם.
אלפיס גיחכה כששמעה את אנקות הכאב שלו. קליאו השפילה את ראשה והיא נאנחה. "טוב, תעזרו לי לגרור את הסירה למים." הן גררו את הסירה ועלו עליה במהירות, "אבל לאן אנחנו בדיוק שטות?" שאלה קליאו.
"נשוט לאי לא רחוק מדי אבל גם לא קרוב מדי ונישאר שם תקופת זמן מסוימת, אנחנו צריכות לתכנן איך לתקוף." אמרה סאפיריה.
אלפיס הנהנה והתחילה לחתור. סאפיריה לקחה את המשוט השני.
"תקוו שישבן שזוף לא ימצא אותנו עכשיו."
ובספירה של שלוש, סאפיריה ואלפיס התחילו להשיט את הסירה, בזמן שקליאו ישבה מאחורה וניסתה לתפוס דגים מהנהר.
היא צחקה כשתפסה דג גדול שהתפתל לה בידיים ופגע באפה עם זנבו. אלפיס וסאפיריה נאנחו. בכל שנה קליאו מתבגרת רק ביום אחד.
"אתן רואות משהו?" היא שאלה.
"ים, ים, ים ועוד ים." אלפיס נאנחה והמשיכה לחתור. השקיעה כבר התחילה לעלות והשמיים נצבעו בכתום, צהוב, סגול וורוד.
סאפיריה גיחכה. "לפחות לאף אחת אין מחלת ים, נכון?" הן הנהנו. רק היא התחילה לחוש מעט בחילה.
הפנים של סאפיריה קיבלו גוון כחול מעט. "קליאו, תחליפי אותי בבקשה…" והיא הפילה את המשוט והחלה להקיא לתוך הים.
קליאו צחקה ותפסה את המשוט לפני שנפל אל הים. היא הזיזה אותו מעט, אבל לא באמת חתרה. היא הייתה עסוקה לבהות במים ולחשוב.
"תנו לי!" אלפיס תפסה את שני המשוטים, נעמדה על הסירה והחלה להשיט אותה לבדה. קליאו הכניסה את ידיה למים, והוציאה אותם במהרה כשדג נשך את אחד מידיה. סאפיריה הסתכלה על השקיעה שלאט לאט החלה לרדת והשמיים נצבעו בשחור-כחול.
היא שרקה. "היום עבר מהר." אלפיס וקליאו הנהנו. המים התחילו להיות מעט יותר גועשים.
***
אפולו יצא מהמים נוטף מים וכמעט אדום מכעס, הוא הלך אל עבר הצווחות הנשיות, או כמו שרובנו מכירים אותו: הרקלס.
הוא מצא את הרקלס מילל ולופת את בטנו. "כשאני אתפוס את הבנות האלה הן – " אפולו נאנח ובעט בו. "בוא כבר."
"אני אמרתי לכם שהן משהו…" אמר הרקלס מתנשף מכאב.
"כן, המשהו שיכול להביא לסופנו. בגלל זה אנחנו צריכים להביא אותן לאבא ולגרום להן לעבור לצד שלנו, לא להתחיל איתן." אפולו הרים את הרקלס והתחיל לגרור אותו.
"אבל חשבתי שאני אמור להתחיל איתן! אחרת איך אנחנו אמורים להעביר אותן לצד שלנו, אם לא מחכה להן שם איזה בחור נאה, מקסים, שרירי, שזוף…" הרקלס לא הפסיק להחמיא לעצמו. "ולחלוטין קוץ בתחת האלוהי שלי." אמר אפולו ומעך את אוזנו של הרקלס.