ילדי העורבים האחרונים – חלק ה'

לקחו לי כמה שניות להתאפס על עצמי ולהיזכר שכשאלי כועסת- היא לרוב נוטה לעשות דברים מטופשים.
ירדתי למטה והתחלתי לחפש אותה בכל המקומות שאני יודע שהיא מכירה ושסביר להניח שהיא תהיה בהם.
התחלתי להסתובב אבל מהר מאוד הבנתי שהיא מצאה לה כנראה מקום חדש להתחבא בו מפניי כי היא לא היתה בשום מקום. פגשתי את סאם בדרך ושאלתי אותה אם היא ראתה את אותה, היא אמרה שהיא חושבת שהיא ראתה אותה עפה לכיוון האגם הגדול. "תודה!" צעקתי ומיהרתי להתרחק.
סאם. איך אלי יכולה לחשוב שיש בנינו משהו? סאם היא כמו אחותי בעוד אלי היא כמו… טוב, אלי היא הרבה יותר מזה. היא כמו תעלומה שאני לא מצליח לפתור. אני יודע שאמרתי לה שאני לא יכול לאהוב אותה, אבל כל הזמן שבילינו ביחד רק גרם לי להרגיש שאני מתקרב אליה יותר ויותר. אני פשוט לא רוצה לעשות טעויות מיוצרות שיפגעו בה.
הגעתי לאגם הגדול והתחלתי להסתובב סביבו, מעיף ענפים ומסתכל מתחת לשיחים. אולי היא נכנסה לאגם כדי לשחות וטבעה? לא, היא לא יכולה לטבוע, היא חלק מהמקום הזה, הוא אמור להגן עליה.
קמתי ונעמדתי, כנפיי מבצבצות החוצה כמו שהן תמיד עושות במצבי לחץ או אושר. נוצה שחורה צפה במרכז האגם. לרגע חשבתי שאולי זו הנוצה שלי אך היא היתה קטנה מידי. פערתי את עיני ומיהרתי למשוך אותה החוצה מין המים. הריח של אלי היה עליה. הרמתי את מבטי ושמתי לב שאני עומד בדיוק מתחת לצוק הגבוה. "אוי אלי… בבקשה תגידו לי שהיא לא התיישבה בתוך השער!" אמרתי לעצמי ולכמה חיות שהיו באזור. נגעתי באבן החומה. היא היתה חמה מה שאומר שהשער נפתח לא מזמן.
הרמתי את עיני לשמיים ושמתי לב שהשמש כמעט שוקעת. אם השמש תשקע גם פה וגם בעולם הרגיל אני לעולם לא אוכל להחזיר את אלי. זו תהיה פרדיה, והפעם לתמיד.
נכנסתי לתוך המעגל הקטן ומיקדתי את המחשבות שלי בבית של אלי, בחצר הקטנה שלה, בחתול המעצבן ההוא. חשבתי גם על ספסל הרחוב שנמצא ממול ועל העץ שישבתי עליו בפעם הראשונה שנפגשנו.
המעגל נדלק.
*
זה היה שיגור מהיר, אבל הנחיתה שלי לא היתה מוצלחת כל כך, כך שבמקום לנחות על העץ נחתתי ממש על קצה הספסל. זה כאב.
נערתי מעליי את החול ועלים והתחלתי לרוץ לעבר ביתה. גם כאן השמש כמעט הגיע לקיצה. התחלתי לדפוק על הדלת. אני חושב שכל מישהו אחר היה חושב שאני וודאי איזה מטרידן או איך שהם לא מכנים אותם כאן. "תפתחי תפתחי…" מלמלתי לעצמי בעצבנות. צעדים מהוססים נשמעו מבפנים. מעולה, היא עדיין כאן.
כשהדלת נפתחה הדבר הראשון שראיתי היה את עיניה האדומות של אלי. רציתי לעטוף אותה בחיבוק אבל ידעתי שזה עלול לבלבל את הרגשות שלה ואני בעצמי עדיין לא בטוח איך לנסח את שלי, אז רק הושטתי את ידי ללחייה וניגבתי כמה דמעות שעוד ירדו. "מצאתי אותך." לחשתי בשקט. היא הביטה בי ואחרי כמה שניות נרתעה לאחור. "אני לא צריכה אותך, אתה יכול לחזור ל"הביתה"" היא היתה כל כך עצבנית ומרירה, שעיניה כמעט החליפו צבעים מולו. היא עמדה לסגור את הדלת כשלפתע דבריו עצרו אותה.
"לא אני לא יכול אלי. ברגע שהשמש תשקע בשני המקומות את תהיי כלואה, ואני מניח שאת כבר גילית מה קורה אחריי ששוהים במקום אחד יותר מידי זמן וחוזרים לשני. את חייבת לבוא איתי אלי, לא תהיה לך עוד הזדמנות, זו תהיה פרידה נצחית. באמת שווה לך להישאר כאן ולסבול רק בגלל כעס?" ניסיתי לדבר אל ליבה, אבל אני יודע כמה זה קשה. היא נאנחה ונשכה את שפתיה.
"למה באת? חשבתי שאמרת שאתה לא צריך אותי-"
"לא אמרתי את זה. אמרתי שאני לא- דיי, אני יודע מה את מנסה לעשות, ואני לא אתן לזה לעבוד עליי." התגאתי בעצמי שהצלחתי לשמור על קול שלוו, אבל לא נראה שזה עניין אותה. אם היא לא תבוא איתי מרצונה אני אאלץ לקחת אותה בכוח. "אלי בבקשה… מה אני יכול לעשות כדי לשכנע אותך?" היא העלתה על פניה מבט חושב. "אני לא חושבת שיש משהו, ריקו, מצטערת." היא משכה בכתפיה והתחילה לעלות במדרגות. אור כתום התחיל למלא את החדר הקטן.
"סיפרתי לך פעם על כשף הנוצות?" אמרתי לה בקול אגבי. "אני חושב שלא…" הנוצה שלה עדיין היתה בידי. העברתי את אצבעותיי ברכות עליה וצווחה נשמעה מכיוונה. "מה זה היה עכשיו!?" היא הסתובבה לעברי ופניה היו סמוקות. חזרתי על פעולתי ונעתי במעגלים בקצה הנוצה. היא התחילה לקרוס לאט ולהתנשף. "כל נוצה מחוברת לאדון שלה, לכן אסור לנו לאבד את הנוצות שלנו בקלות רבה כל כך. אבל לעומת זאת אם כן איבדנו, טוב, אז המוצא יכול לשלוט באדון שלה בעזרתה." התחלתי להתקדם לעבר אלי בזהירות. היא הביטה בי במבט מובס בזמן שכרכתי את זרועותיי סביבה ומלמלתי כמה מילים בשפה הישנה. היא עצמה את עיניה ונתנה לראשה ליפול על כתפי.
המעגל נדלק שנית.