אדון הברקים- פרק 13

"ארזתם הכול?" שאל אותנו כירון כשקמנו והיינו בדרך החוצה מהבניין המרכזי.
"כן." ענינו כולנו בפה אחד.
"טוב מאוד." אמר. "ארגוס ייקח אתכם למנהטן, משם אתם ברשות עצמכם…"
"ארגוס…" אמרתי. "היצור בעל מאה העיניים? אחראי האבטחה במחנה? זה שיש שמועה שיש לו עין על הלשון ולכן הוא לא מדבר? ארגוס הזה?" שאלתי.
"יותר טוב מזה לא הייתי מצליח לסכם…" חייך אליי כירון. "אני רק מצטער שלא תוכלו להצטרף להלוויה של זאק ואמנדה, התאומים של דיוניסוס… אני מקווה שהוא יהיה בסדר, הוא ממש שבור עכשיו."

מסתבר שהוא סיפר לחניכים האחרים אחרי שחזר למדורה על התאומים…

כירון סקר את ארבעתנו במבט טרוד.

"תבטיחו לי שתשמרו על עצמכם…" ביקש. "אתם כל כך צעירים…"

הסתכלנו עליו כולנו מופתעים.

"תגיד, כירון," אמר רון. "קרה משהו?"
"לא…" אמר מבולבל.
"אז מה זאת הרגשנות הזאת?!" שאל טום בצחוק.
"איזו רגשנות?" כירון שאל בתמימות.
"אתה לא שם לב?" צחקתי גם אני.

רק קסי עמדה בצד והבעה חולמנית על פניה.

"קסי, הכול בסדר?" לחשתי ונעמדתי לצידה.
"כן." התנערה ממחשבותיה. מעניין על מה היא חשבה…

לאחר כמה רגעים הופיעה דמות גבר מאחורי הבניין המרכזי. הוא היה בלונדיני ושזוף לבוש מכנסי ברמודה קצרים בצבע חאקי, חולצת טי-שרט בבורדו, סנדלים וכובע מצחייה. הוא היה יכול להיראות אדם רגיל אלמלא עשרות העיניים הכחולות שבצבצו מכל מקום על גופו. על המצח, על האצבעות, על המרפקים, על הברכיים, בכל מקום!
לא ממש התחשק לי לחשוב על אי איילו מקומות אחרים בהם עיניים כחולות מביטות בסקרנות על סביבתן. היה לי קצת קשה להבין מדוע חבש כובע, הרי כובע אמור להצל על העיניים של האדם אבל אצל ארגוס נראה לי שצריך שמשיה. מצד שני, לא נראה לי נוח כל כך להסתובב עם אחת כזאת ביד…

הוא נופף אלינו בידו ואז שאל את כירון משהו בשפת הסימנים. אני לא יודעת לפרש אבל כירון עזר לי בתשובתו.

"כן, אלו הארבעה שיוצאים למסע החיפושים. קח אותם בבקשה למנהטן…"

ארגוס הנהן. העין שעל סנטרו התמקדה בי לרגע. החזרתי לה מבט והיא קרצה.

חייכתי.

ארגוס סימן לארבעתנו לבוא בעקבותיו.

הוא הוביל אותנו למיניבוס לבן שעליו מתנוסס לוגו גדול- חוות התותים. נזכרתי שגידולי התותים בשדות הם סיפור הכיסוי של המחנה ובעזרת הכסף שהוא מרוויח אפשר לקנות דברים שצריך ולשפץ את מתחם המחנה.

נכנסנו והתיישבנו במקומות. ארגוס נכנס אחרינו, התיישב במקום הנהג וסגר את הדלת בלחיצת כפתור. הוא סובב את המפתח והמנוע התחיל לנהום. בתוך כמה שניות החל המיניבוס לקרטע במורד הגבעה של המחנה וצפינו במחנה נעלם.

ארגוס עלה על כביש ראשי והחל לנסוע לאורכו. חלק מעיניו הסתכלו על הכביש, חלק על הנוף וחלק עלינו, משגיחות ודואגות.

"בואו נשחק משחק!" קראה קסי."איזה?" רון שאל.
"אני רואה בעיני הקטנה!"
"קדימה!" שמחתי.
"מי מתחיל?" טום שאל.
"אני!" קסי אמרה. "אני רואה בעיני הקטנה…" אמרה והביטה מסביב על הנוף. לפתע עיניה נפערו לגודל מטבעות.
"העיניים שלך כבר לא כל כך קטנות, קסי… את לא יכולה לשחק יותר…" צחקתי.
"לא, רגע! תראו!" אמרה בהתרגשות מהולה בפחד.

ארבעתנו הצמדנו את אפינו לזגוגית החלון והסתכלנו לאזור בו נמצא המחנה. מעליו עופפו שתי סבתות שמנות, זקנות ומוזרות.

"מה אלה?" שאלתי ובלעתי רוק למרות שהסקתי את התשובה בעצמי.

הסבתות לבשו שתיהן שמלות פרחוניות בצבעי תכלת וורוד. הן בהחלט היו יכולת להיות סבתות שצובטות לחיים אלמלא הכנפיים הקטנות שצמחו מגבן, רגלי הלטאה הירוקות או שיער הנחשים שהתפתלו על ראש כל אחת מהן. לאחת נחשים בצבע ירוק בוהק ולאחרת בכתום.

"גורגונות…" לחש רון.

ואז בבת אחת נזכרתי בספר בן נפטון. בתחילתו פרסי, שלא זכר את עצמו, נלחם נגדן והן לא מתו, לא חשוב כמה פעמים הרג אותן.

"דם מצד אחד מרפא ודם מהצד השני הורג." מלמלתי לעצמי.

טום החוויר.

"הן עלולות למצוא פרצה בחומת ההגנה! זה כבר קרה בעבר…" אמר. "אתה חושב שהם יסתדרו?" שאל את ארגוס.

ארגוס הסתכל עלינו דרך העיניים שעל עורפו.

הוא הנהן.

"אני רק מקווה שלא יבואו עוד מפלצות בזמן שלא נהייה…" טום אמר. "מה הם יעשו ללא יכולת הקליעה המדהימה שלי?" אמר בדאגה.

השתדלתי לא להתפקע מצחוק מול עיניו. 'יכולת קליעה מדהימה'? הוא באמת טוב בחץ וקשת, אבל אני חושבת שהמחנה יסתדר בלעדיו כמה ימים. אולי שבועות. אולי חודשים. בכלל, אני גם בטוחה שיצליח להסתדר בלעדיו כמה שנים. אבל לא אמרתי את זה…

"בואו נחשוב על מה אנחנו עומדים לעשות כשנגיע לעיר." תפסתי פיקוד.

בן רגע המשחק נשכח מראשיי כולם והתחלנו ביחד לתכנן את המסע.

"יש לנו שבוע עד יום אמצע הקיץ. אני לא בטוחה שאנחנו צריכים כל כך הרבה זמן, אבל אולי אנחנו עומדים להיכנס לאזור "קסום" עם מפלצות (או איך שלא קוראים למקומות האלה) שידוע ששם הזמן עובר בצורה שונה." אמרתי. פתאום קלטתי משהו. "תגידו, אתם בכלל יודעים מה הנבואה של מסע החיפושים?" שאלתי.

רון שלף מכיסו פיסת נייר.

"כירון הקריא לנו אותה לפני שהגעת. הנה:
כשמהנוזל תעלם השמחה,
הים ישקע בתוך השממה.
החוכמה תגיע במהרה ותדאג לשמור על האהבה.
ארבעה נגד כולם יתאחדו יחדיו
כדי להציל עולם אחד." הקריא.

"נבואה מוזרה…" אמרתי. "חבל שאין לנו ילד של אתנה שיוכל לנסות לפרש אותה."
"אבל יש לנו של אפולו!" אמר טום. "אבא שלי אחראי על הנבואות." התרברב.
"נכון, על הנבואות הלא ברורות והמעצבנות ביותר…" הטחתי בו.
"אז מה?!" התעצבן. "זה לא אומר שאני לא יכול לנסות לפרש אותה!"
"אתה צודק, לא אמרתי שאתה לא יכול…" הסברתי את עצמי.

רון הניח את הנייר מול כולנו.

"אוקיי…" אמרה קסי. "כשמהנוזל תעלם השמחה… למישהו יש רעיון איך לפרש את זה?"
"לא." ענינו כולנו.
"אני גם לא יכולה. אני לא יכולה לפרש את כל הארבע שורות הראשונות, אבל את שתיים האחרונות נראה לי שאני מבינה…"
"לכי על זה…" אמר טום.
"ארבעה נגד כולם יתאחדו יחדיו-" הקריאה. "נראה לי שזה אומר שאנחנו התאחדנו, כי אנחנו ארבעה, אבל מי זה 'כולם'?"
"ו- כדי להציל עולם אחד. העולם הזה? העולם הבא? האולימפוס?" אמר רון.
"אולימפוס?" שאלתי.
"זה גם סוג של עולם." הסביר. "העולם בו חיים האלים, הבית שלהם…"
"מה שתגיד…" אמרתי ופתאום הרגשתי שאני עולה על משהו.
"תגידו, הגראנד קניון זה לא אזור מדברי? זאת אומרת, מדבר זה שממה, נכון? אולי לשם הכוונה…" אמרתי.
"וואלה!" ניצתה הבנה בעיניו של טום. "מדבר! מדבר-שממה! אולי פרסי, אנבת', סלינה וצ'ארלס נמצאים באחד מהם!" קרא בהתרגשות.
"צודקים!" הסכים רון.
"ופרסי הוא הבן של אל הים! אז כאילו, הוא ישקע בגראנד קניון?!" קראה קסי.

כולנו שקענו במחשבות.

"טוב, בואו נפסיק עם זה לעכשיו, כל החשיבה הזאת עושה לי כאב ראש…" התלונן טום. "חוץ מזה, אנחנו תכף מגיעים." הוא צדק, כבר היה אפשר לראות את גורדי השחקים של מנהטן…