אין. בינתיים. -תקראו קודם את הרציתי להוסיף-
כשאתה ישן, אתה ישן. כשאתה ער, אתה חי. מכירים את זה שאתם הולכים לישון, ואז שנייה אחרי זה אתם קמים וכבר בוקר בחוץ? הציפורים מצייצות, הרחובות מתחילים להתמלא, האנשים מתעוררים. אבל אז יש את הלילות האלה שאתה חולם. כל לילה כמעט, כמובן. כשאתה חולם, אתה בעצם צופה בסרט פרי דמיונך. לפעמים, כשיש לי סיוט אני מתעוררת בבהלה. קופצת בבת אחת, וחושבת לעצמי, "זה היה חתיכת סיוט. מזל שהוא נגמר באמצע." אז זהו, שלא. בין סוף החלום שלכם לשנייה שאתם מתעוררים יש מרווח זמן, שבו אתם בעצם לא מרגישים כלום. כלום. אתם שטים חרישית ביקום שבין לבין, באי מודעות מוחלטת. אז ככה זה מרגיש כשאתה מת. פשוט ריק אינסופי של כלום. אני הרי, מטעמים שלא נוגעים אליכם, לא מאמינה בעולם הבא. אבל אם אין עולם הבא, מה האפשרות השנייה? זה קצת מסובך, גם לי לקח קצת זמן להבין למה אני מתכוונת, אבל אם תקראו את הקטע הבא שלוש פעמים לפחות, בסוף תקלטו. עצמו עיניים. מה אתם רואים? מין מסך שחור לא מובן, ואם תעצמו את העיניים יותר מידי חזק ותמחצו, יכול להיות שתתחילו לראות נקודות כחולות. עכשיו תחשבו על השנייה הזאת, שבה אתם נרדמים. אתם לא מצליחים, נכון? תנסו להיזכר בשנייה שבה נרדמתם אתמול בלילה, מה הרגשתם? איך זה קרה? כמה זמן לקח לכם להירדם? על מה חשבתם בדיוק באותה שנייה שבה המחשבות נגדעו? אם תנסו לחשוב על זה, המחשבה פשוט תברח, פשוט כמשמעו. כמו לנסות להחזיק מים בכפות הידיים. עכשיו תנסו להיזכר בחלום האחרון שהיה לכם. זוכרים על מה דיברנו מקודם? על המרווח הקטן שבין סוף החלום לשנייה שבה אתם מתעוררים? זה אותו הדבר. אז אם אי פעם תהיתם איך זה למות –ואתם לא מאמינים בעולם הבא-, זאת בערך התשובה שלכם. כלום. תחשבו על זה לעומק, ותתמודדו עם העובדה שיום אחד, כל המערכות שלכם יקרסו. ובאשר לנשמה שלכם? את זה תצטרכו לגלות לבד…
תגובות (0)